1. Intro
  2. Her Voice Resides
  3. 4 Words (To Choke Upon)
  4. Tears Don’t Fall
  5. Suffocating Under Words of Sorrow
  6. Hit The Floor
  7. All These Things I Hate
  8. Room 409
  9. The Poison
  10. 10 Years Today
  11. Cries In Vain
  12. Spit You Out
  13. The End

אנחנו הישראלים ובעיקר התל אביבים מאיתנו, רגילים כבר למינים רבים של ערבובים מסוגים שונים ומשונים, בין אם מדובר בערבובים קולינאריים למיניהם כמו עוף מוקפץ עם נודלס בבאגט, ובין אם מדובר בערבובים בין סגנונות מוזיקליים שונים בעיקר בין מזרח למערב, כמו אלו של אורפנד לנד, אראלו וכדומה.

קיבוץ הגלויות במדינתנו הקטנטונת וההשפעה הרבה שיש לתרבות המערבית בקרבינו הוא זה שהפך למעשה את ישראל לבירת הפיוז'ן העולמית, המגשרת האולטימטיבית בין תרבות המזרח לתרבות המערב. לכן, כששמעתי את האלבום האחרון של Bullet For My Valentine שנקרא The Poison, הופתעתי לגלות כי תרבות הפיוז'ן צועק ובועט גם במחוזות לא צפויים ורחוקים מאיתנו, כמו בווילס.

BFMV, שחררו את אלבומם השלישי באוקטובר האחרון וכמעט מייד הרקיעו שחקים במצעדי הרוק בבריטניה. הרביעייה הווילשית הצעירה מציגה רוק מקורי המשלב בתוכו סממנים של מוזיקת ניו מטאל מקצותיה העדינים יותר (לעיתים אף כמו אלו שמציגים Linkin Park), דת' מטאל סקנדיבי הדומה לעיתים לימים הטובים יותר של In Flames, ות'ראש מטאל טוב המזכיר ניחוחות של שנות השמונים בארה"ב.

אתם בטח שואלים איך כל זה יכול להתערבב? אז זהו שזה יכול והתוצאה הסופית לא רעה בכלל – Matthew Tuck סולנה של הלהקה מציג יכולות שילוב בין אנפופים עדינים המזכירים את אלו של סולניה של Linkin Park לבין גראולים אכזריים שלא היו מביישים גם את Thomas Lindberg, סולנה האגדי של At The Gates (שככל הנראה אחד המשפיעים על Tuck לפחות מבחינה ווקאלית).

כבר בשמיעה ראשונית אי אפשר שלא להשוות ולזהות את הדמיון בין הריפים המלודיים המסונכרנים ומתואמים היטב שמציגים BFMV לבין אלו שמציגים להקות דת' מלודיות כמו In Flames, Dark Tranquility ודוגמותיהן, כאשר בין לבין אפשר אפילו למצוא איזה סולו "קירק האמטי" מצועצע (כמו בשיר "Tears Don't Fall"). התיפוף מהיר ועצבני אך לעיתים לוקה בחסר בגלל מעברים לא ממש יצירתיים, מה שגורם להם להישמע לעיתים יותר כמו תיפוף פאנקיסטי. כנ"ל גם עבודת הבאס שלעיתים מונוטונית מדי.

אולם, התיפוף והבאס, בסופו של דבר אינם מעכירים את התוצאה הסופית, שהיא כאמור רוק סוחף, בריא, מקורי ובועט. גם הבלדה הבודדת באלבום "All Things I Hate", שלפי דעתי קצת מיותרת בייחוד לנוכח הוידיאו קליפ היחסית בנאלי שיצא בעקבותיו, נעשית בצורה טובה יחסית. לסיכום, The Poison הוא אלבום שאולי לא יכנס להיכל התהילה של עולם המטאל אבל ללא ספק נותן הרבה חומר למחשבה והשראה בנוגע לפיוז'נים עתידיים.