Bullet – Full Pull

מה הופך אלבום רוקנ'רול לטוב באמת? חוץ מהמתבקש מאליו – שירים מגניבים בקצב טוב, גיטרות חורקות, זמר שיודע לצווח וסאונד נכון לז'אנר, יש עוד מרכיב סודי אחד. תקראו לזה כריזמה, נוכחות, או מה שזה לא יהיה – זה בדיוק הדבר הזה שסוחף אותך, שגורם לך לזוז. זה הדבר הזה שגורם לרגל שלך לתופף על הרצפה או לחייך גם כשאתה בשיא הפקקים של הבוקר או סתם לרצות לקום ולקפוץ כמו אדיוט. לא אכנס כאן לפילוסופיות איך ניתן להשיג את אותו מרכיב ואם נולדים איתו או שהוא נרכש, אני רק יודעת שצריך אותו ושהוא אפילו חשוב יותר מיכולות נגינה או כתיבת חומרים מדהימים שלא נשמע כמותם קודם. עם השנים אלבומים נחלקים אצלי לשני סוגים – אלה שעושים לי את זה ואלה שלא. אלה שכן מהווים אוסף מוזר של ז'אנרים, חלקם כוללים הפקות יקרות, לחנים מבריקים ושמות גדולים, חלקם ההיפך הגמור, אבל כולם כוללים את אותה יכולת לסחוף ולהפנט. אלה שלא – יכולים להכיל את כל מה שבעצם "צריך" להיות שם, אבל עדיין הם מוצאים את עצמם בפינה חשוכה אחרי שמיעה וחצי במקרה הטוב.

Bullet השבדית אינה להקה חדשה, זה האלבום הרביעי שלה באורך מלא, לא כולל הוצאות נוספות. על פניו, נדמה ש-"Full Pull" הוא בדיוק מה שמי שאוהב את AC/DC היה רוצה לשמוע, מבחירת הגרוב והסאונד ועד לשירה היא פשוט נשמעת כמו משהו ש- AC/DC היו עושים, אבל כשנכנסים עמוק יותר לתוך האלבום מגלים את החסר. קודם כל, הלחנים מאוד מינימליסטים, אפילו יחסית לז'אנר. גיטרות בלבד שמנגנות ליינים מאוד פשוטים ומתחתיהן אין כלום, אפילו לא ליקים או אלתורים קטנים שעושים את כל ההבדל, ופשוט אי אפשר להתעלם מהריק שאופף את הכל. אפילו הסולואים לא מעניינים. הסאונד שמנסה להיות "כמו של פעם" נשמע סתם מסכן במקום להיות אותנטי. ואם זה לא מספיק, קשה להתרגל לצבע השירה שנמצא על גבול הצרוד והצווחני ולא מתחבר טוב לאווירה הכללית לטעמי. אבל מעל כל זה, פשוט חסר כאן את המרכיב הסודי הזה. במקום לתופף עם הרגל על הרצפה בא לי לזרוק עליהם שולחן באיזשהוא שלב. במקום להזרק פנימה אני אפילו לא מצליחה להשאר בפוקוס באמצע הדרך כי זה פשוט משעמם אותי. אולי זה הסאונד שלא תומך כמו שצריך ולא נותן את הנפח המתבקש, אבל לדעתי זה פשוט חוסר כריזמה של כל הנוגעים בדבר: הגיטריסטים לא נשמעים כאילו הם באמת נהנים ממה שהם עושים, המתופף לא נותן בראש, הזמר בכלל לא משכנע ואני חושבת לעצמי שאם הייתי רואה את החבר'ה האלה על במה רוב הסיכויים שהייתי מוצאת את עצמי בחוץ עם סיגריה, ואני בכלל לא מעשנת.

בשורה התחתונה, אני לא מוצאת כאן אפילו שיר אחד שמגניב אותי או גורם לי לרצות עוד. אפילו כשכבר נתפסתי על איזה גרוב, השירה נכנסת פנימה ומציקה לי באוזן. כאן אני מפנה אצבעות מאשימות בעיקר לזמר, שכן ברגע שהצבת את עצמך מול מיקרופון גם נפלה על כתפיך האחריות לתקשר עם הקהל, יותר מכל נגן אחר. ואם הזמר לא מצליח להיות סוחף (וזה קודם כל עניין של אישיות – ולאו דווקא יכולות שירה מטורפות) אז שום דבר לא יעבוד. תוסיפו לזה את ההתקעות על אותו צבע לאורך כל האלבום, בלי משחקים למעלה ולמטה כנהוג בז'אנר וזה בכלל נידון לכשלון. אולי אני דורשת יותר מדי מהלהקה שמתנגנת אצלי במערכת, ואולי דווקא בגלל שאני מכירה את העניין מבפנים זה מציק לי יותר, אבל בסופו של דבר – Full Pull לא תהיה הבחירה הראשונה שלי, וגם לא השניה או השלישית, כשאני ארצה לשמוע קצת רוקנ'רול ישן. תשוו את זה ל- AC/DC עצמם, שפשוט אי אפשר לשמוע אותם בלי להתחיל לזוז ולפנטז שאתה נמצא בהופעה שלהם, ואני בכלל לא מעריצה כבדה שלהם, למען האמת לא סבלתי אותם בהתחלה – אבל אז הם פשוט הצליחו לסחוף אותי. גם לא חסרות להקות שעושות בדיוק את אותו דבר, כך שמי שרוצה חקיינית AC/DC עדכנית בוודאי יבחר ב- Airbourne האוסטרליים, כך או כך Bullet – שלא מציגה חידוש מוזיקלי, וגם את מה שהיא עושה לא עושה טוב מספיק – תצטרך להתאמץ יותר על מנת להצדיק את קיומה.