Carcass – Surgical Steel

כמה חיכינו, כמה פיללנו, קיווינו והמתנו: והנה זה כאן, ה Carcass החדש. הלהקה עברה כמה מהפכים מדהימים בקריירה שלה, החל מאלבום ראשון שהסאונד שלו כמו הוקלט במעי הגס של גופה נרקבת, כולל העטיפה הבנויה מפסיפס של תמונות של גוויות במצבי ריקבון כאלו או אחרים, דרך האלבום השני שנשמע קצת יותר טוב, כאילו הוקלט בסרקופג עבש. הקפיצה הייתה עם החלק של הלהקה באלבום האוסף Gods Of Grind, שהמשיך לאלבום השלישי – Necrotism, שפתאום גילה לעולם שמדובר בחבורת נגנים מוכשרת מאד – וגילה לנו בדרך גם את גאון הגיטרה השבדי Michael Amott, והוסיף למרקחת הרקובה גם סאונד מלוטש ביותר מבית המדרש של Colin Richardson, מי שהתמחה בלקחת להקות דת' מטאל מטונפות ולנקות להן את הסאונד ללא היכר.

Heartwork היה עוד התקדמות בכיוון המלודי, עם סאונד מלוטש ושירים שלקחו את המלודיה ועבודת הגיטרות המשולבת של הלהקה לכיוון אפילו יותר מתקדם – ואז דברים התחילו ללכת לעזאזל.
Amott עזב, Walker התחיל להיות הרפתקני מידי, והאלבום Swansong היה כזה שאיכזב את רוב מעריצי הלהקה שנטשו באלפיהם. קצת יותר מידי גרוב, יותר מידי רוק, לא נשאר הרבה מהאגרסיה המתוחכמת של פעם. האלבום גם התגלה כבדיוק מה שכתוב על העטיפה – שירת הברבור של הלהקה. ההרכב התפרק לטובת פרויקט צדדי בשם Blackstar, שנכשל כשלון חרוץ – ונראה ששם נגמרו ימי הלהקה.

ב 1999 המתופף Ken Owen לקה בשטף דם מוחי, ורק לאחר 10 חודשים בבית החולים החל תהליך שיקום מתמשך, כשהוא בעצם לא מתאושש לחלוטין עד היום, מה שהותיר אותו כמתופף אורח בכמה מהופעות הלהקה, אבל לא מסוגל לחזור לעמדת המתופף המלאה. במהלך השנים נאלצנו לשמוע כל מיני שטויות מ Walker חברנו, כולל אלבום ביצועים מטאלי לשירי קאונטרי, ולכן גם כשהודיעו שהלהקה מתאחדת – מינוס Amott, הציפיות לא ממש הרקיעו שחקים. גם העזיבה של Richardson לא הייתה סימן טוב, למרות שהחלפתו במפיק בריטי מעולה אחר – Andy Sneap, קצת העלתה את התקווה בחזרה.

ואז שוחרר השיר הראשון – Captive Bolt Pistol, ויצאה אנחת רווחה מסיבית. Carcass חזרו ובגדול. התיפוף מהיר ורצחני, הריפים גאוניים, Walker נשמע בדיוק כפי שנשמע בתחילת שנות התשעים, הסאונד מעולה. מה עם שאר האלבום?

השאר טוב. ממש טוב: האלבום של Carcass פותח עם משהו שנשמע כמו קטע מעבר של Queen או משהו, שתי גיטרות בליד הרמוני מלודי מרשים ומלודי, פחות או יותר האנטיתזה של האלבומים הראשונים של הלהקה והסאונד הסרוח והמלוכלך. כבר ברור שאנו פונים יותר לכיוון Heartwork המושחז והמלוטש, ואז פורץ השיר הראשון.

Carcass Are Back.

או קי, ידענו את זה מהשיר הראשון ששוחרר מהאלבום, אבל Thrasher's Abattoir הוא הוכחה שלא היה מדובר פה באיזה שיר חד פעמי שנועד לכסות על אלבום סרוח. במקום זה הלהקה מרביצה שיר מהיר ואגרסיבי שמשלב את אנרגיות הפאנק של הלהקה עם הנגינה המלודית האיכותית של Bill Steer הגאון – שנראה שלא חייב לצידו את Michael Amott כדי להרשים. התיפוף של המגויס החדש Daniel Wilding לא רק משתווה לזה של המתופף המיתולוגי Ken Owen, הוא עולה עליו. הבחור – שבילה זמן גם ב Aborted, הוא מתופף מטאל קיצוני מדרגה ראשונה – ובלהקה שעובדת על המהירויות של Carcass זה חשוב.

Cadaver Pouch Conveyer משלב את הטוב בישן והחדש מהלהקה. החל ממקצב מהיר, דרך השירה הניחרת של הסולן Bill Walker, שנשמע זהה לחלוטין שאיך שנשמע פעם אחרונה ש Carcass הייתה איתנו לפני כמעט 20 שנה, ודרך עבודת גיטרות מדהימה ומלודית של Steer והגיטריסט החדש Ben Ash. הסאונד שנתן ללהקה Andy Sneap התותח (שהפיק בין השאר את Arch Enemy של Amott) רק סוגר את כל הקצוות ביחד חבילה מלוטשת והדוקה. באמצע השיר יש סוג של Bridge עם ריף וליד מלודי שהיו יושבים בול בכל אלבום של Arch Enemy, לא ה Carcass שהייתם מצפים לשמוע, אבל זה פשוט יושב מעולה בתוך שיר Carcass קלאסי.

The Master's Butcher Apron שוב נותן בגריינד-קור רצחני, שמגוון ועובד על כמה מקצבים שמכילים כמות Groove מסוימת (בצד הדת' מטאלי שלו, אל תדאגו), משם זה עובר לעוד כמה ריפים מלודים לא סטנדרטים עם איזו איכות אוריינטלית שהעלו לי לראש את Nile. בקיצור, עוד שיר אדיר, והתענוג של לשמוע את המהירות והחדות הזו יושבת על הגראול הניחר של Walker פשוט עושה את זה למושלם.

אפשר לפרט כל שיר, אבל וואלה אין שום צורך. כל שיר מרביץ שוב ושוב עם ריפים ואיכות שלא שומעים כמעט יותר בז'אנר הדת' מטאל, או אם להיות ישר יותר עם עצמי, כמעט בשום ז'אנר מטאלי. זה קאמבק השנה, אולי קאמבק העשור, זה אלבום שכל מי שגדל על הלהקה פשוט יחייך לכל אורכו, וגם מי שלא גדל עליה יוכל פשוט להעריך את הגאוניות שבו. הגופה חזרה אחרי הרבה שנים, והיא ממש לא מסריחה.