Carusella – Carusella

לאחר ששמעתי מספר מחברי מדברים על הרכב ישראלי שמזכיר את ה-White Stripes רק הרבה יותר מטאלי, יצר הסקרנות דרש ממני להקשיב לאלבום הזה, וגילוי נאות הוא שעשיתי זאת בלי יותר מדי תקווה שכן אני מעריץ קטן מאוד של ה-White Stripes שנשמעים לי מאולצים, טרנדים מדי ולא אמינים בעליל. עבדכם הנאמן ניגש לשמיעת האלבום של Carusella בפסימיות קלה וזהירה, אבל אני חייב לומר שכל המחשבות הרעות התבדו והתעופפו מהחלון מהתו הראשון באלבום הזה.

יותר מזה אני יכול להגיד בשקט שאם 2 הלהקות היו מופיעות באותו מקום, אז White Stripes היו מרגישים כמו הילד הקטן והמפוחד שמוטבע בשירותים בבית הספר ע"י Carusella, הבריון הפסיכופט עם הצחוק החולני המתגלגל… Carusella הוא הרכב ישראלי בו חברים תמר אפק הגיטריסטית והזמרת (לשעבר Ed) וגיא שכטר המתופף והזמר (גם הוא לשעבר מ-Ed, קרוזנשטרן, פארחוד – הרכב הכליזמר האלטרנטיבי, Monotonix וגם Flying Baby) – המוזיקה שלהם נעה בין הארדקור שובר ועצבני לפאנק וסטונר במסגרת נויז משובח.

הזוג הזה מצליח לייצר אנרגיות פשוט בלתי נגמרות, ובשונה מהלהקה האמריקאית הם לא משעממים לרגע ולא נשמעים כאילו הם זקוקים לעוד כלים. מעבר לכך, כשהזוג הזה עומד על במה עושה רושם שהוא שם בשביל עצמו – ולא בשביל אף אחד אחר. זה מרגיש כמו טקס פורקן שבטי ועצבני, כאילו הבמה היא הפסיכולוג הכי טוב שהם יכלו למצוא. השיר שפותח את האלבום הוא "Sally" – זה נשמע כמו שילוב של Jesus Lizard ו-Sonic Youth כשאפק מזכירה את הקול המבולבל \ כועס ש-Kim Gordon עשתה עליו קריירה, כאשר הריפים שוברים ובאותו הזמן שומרים על מסגרת הגיונית של מתח בשיר המצוין הזה.

"Conclusions" מדבר על הדרך היהודית ונשמע כמו שילוב של Oneida והאלבום האחרון של Killing Joke עם Dave Grohl – מדובר בשיר שבו אפשר להרגיש את רמות התיאום והדינאמיקה המטורפת של הזוג הזה, עם התיפוף של שכטר שיושב אגרסיבי ומדויק. אז מגיע השיר הטוב באלבום לדעתי, "Star Quality", שהוא פשוט פצצת אנרגיה וכשאפק צורחת "There is no star quality there's just the way you look at me" הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, כמו גל של פרנויה שמזדחלת לעצמות ועוטפת אותך בשיחים דוקרניים.

השיר "Hunt" ממשיך באנרגיות החייתיות של ההרכב, ו-"You Stay" קצת מאט את הקצב ומראה כמה תסכול ועצבים יכול זוג אחד לשחרר, גם מחוץ למסגרות משפחתיות כל שהן. "I Smile" שסוגר את האלבום הקצר והמעולה הזה מתחיל כמו משהו של Blonde Redhead בגיטרה נקייה ומלודית ותיפוף שבונה את עצמו לאט, עם השירה של אפק בקול גבוה שהופך לאחר מכן לאגרסיבי ומלא בנויז. לסיכומו של דבר, זה הוא אחד מהאלבומים הכבדים היותר טובים ששמעתי מלהקה ישראלית והוא מצטרף לגל העולה במטאל והאלטרנטיב הישראלי של להקות שעושות את זה לא פחות טוב מאלה שמעבר לים. הדבר היחיד שיש לשפר פה זאת ההפקה שלעיתים מרגישה שטוחה מדי – אבל למי אכפת כשהאנרגיות תוססות ברמה הזאת. מומלץ בחום לאוהבי ה-Grunge, ה-Noise וה-Hardcore – מסתבר שבישראל יש ייצוג איכותי גם של אלה.