Cattle Decapitation – Monolith of Inhumanity

מכירים את הלהקות האלה שאתם מכירים ממש במקרה ואז תוהים איך לעזאזל לא הכרתם אותן קודם? כך קרה לי עם Cattle Decapitation . נתקלתי בשם הזה לראשונה לפני כמה חודשים, שמעתי את הסולן Travis Ryan מתארח בשיר World Scum של Soulfly ולאחר מכן בעיתוי מקרי(או שלא) להקת האם שלו שיחררה סינגל ראשון מהאלבום החדש שלהם. לאחר האזנה אחת לשיר אני נפלתי. זה לא נשמע כמו שום דבר ששמעתי קודם, זה היה אשכרה 3 דקות וקצת של הפצצה אטומית במטאל נותן בראש ונע על סקאלות מופרעות, חוצה ז'אנרים ועם שירה פסיכית לחלוטין שנשמעה כמו קפטן ברבוסה משודדי הקאריבים או לחילופין סולן בלאק ממש חולני.

אז אחרי שממש התלהבתי, כהרגלי חפרתי על הלהקה, שמעתי עוד חומר וקראתי אודותיה. מסתבר שהלהקה קמה סביבות 1996, שם הלהקה וכך גם הנושאים בהם עסקה מהקמתה ועד היום לא היו רק Grind ו gore סטנדרטיים, אלא גם זכויות בעלי חיים, משלים טבעוניים על התעללות בעלי חיים בבני אדם – כפי שניתן לראות בשמות האלבומים Human Jerky, Homovore וכו' מה שהדגיש את ההבדל בינם לבין מיליארד הרכבי Death-Grind אחרים בז'אנר, כי גם אם ישנן עוד להקות בעלות אידיאולוגיית Vegan כמותם הם לקחו את הטירוף המוזיקלי והקונספטואלי למקומות חדשים. הלהקה אומנם החלה כ Death-Grind די יבש, מושפע מהחולניות של הרכב ה-Grind קרקסים The Locust ששניים מחברי העבר של הלהקה היו בו, אך מבחינה מוזיקלית חומר העבר של הלהקה לא מתבלט יותר מדי בהשוואה ליצירות אחרות בתחום ולא היווה סיבה של ממש להתעניין בהם למי שאינו מעריץ נלהב של הז'אנרים הנ"ל ולמרות זאת, הלהקה עברה תהליך התבגרות מוזיקלי, אורך השירים הכפיל את עצמו ומהפצצות Grind של דקה הם עברו לקראת האלבום השלישי אל עבר Death Metal ברוטאלי, ומשנת 2006 והלאה גם יותר ויותר טכני נסיוני ומעניין. אבל עדיין לא מספיק מעניין בשביל לפתוח להם דלתות הלאה.

אז עם צאת האלבום החדש, כשאני מלא ציפיות משני השירים שיצא לי לשמוע אבל באותה נשימה מבין שכנראה הם שני ה "להיטים" באלבום וששאר האלבום יהיה טיפה יותר קשה לעיכול, עם ציפיה למשהו טוב ועם ראש פתוח להרבה חפירות, ואחרי מספר האזנות אני יכול להגיד לכם בודאות שההמתנה הייתה שווה וזהו ללא ספק האלבום שיקנה ללהקה את פריצת הדרך לה חיכו. השיר הראשון, The Carbon Stampede נפתח בנהמה, מלווה בתופים וגיטרות שהופכים את השיר למעניין, אבל לא סוחף מדי. למרות הציפיות שלי, משחקי הקצב, שאגות לכאן ולכאן ונגינה מצויינת השיר לא מתרומם כל כך לשום מקום. העניין התעורר כשהגיע הסולו בסביבות סוף הדקה השניה ומובל אל עבר קתרזיס המוזיקלי לקראת סופו, שלאחר מכן מאט למין קטע המנוני לא ברור. השיר השני מתחיל בבליץ מטאלי שיותר מזכיר את להקת The Crown מפלצות הנאו Thrash משוודיה. אנחנו נכנסים לגיהנום של ריפים מרביצים, גיטרה בס Slap שומנית, מתחי מכות על סט התופים שמלווים בדאבלים ושירה עמוקה חזירית וחופרת. ולפתע ב-00:45 השירה הופכת למין שירת מקהלה סוטה בגראולים גבוהים ומלודיים, שמלווה לאחר מכן בקולות חנק וחרחור – קטע שהלהקה אוהבת לחזור עליו מדי פעם בשירים. אני עדיין תוהה מה הלך פה ופתאום הבליץ חוזר ומכה בי עם ברייקים אכזריים של כל הלהקה יחדיו ועם ליווי מצוין של סולו גיטרה נהדר מאמצעו ועד לחזרתו של הפזמון עם המקהלה הארורה.

השיר הראשון ששוחרר מהאלבום, A Living, Breathing Piece Of Defecating Meat שכמו שציינתי הוא בגדול הסיבה ששמעתי את האלבום הזה מלכתחילה, הוא בעיני מדגם מייצג של כל מה שטוב וחולני פה. כל האלמנטים המנצחים מהDeath-Brutal-Grind רותכו לידי מקשה אחת מופרעת, שבשילוב עם אותה שירה מטורפת שממש לא ברור איך קיבינימט Travis Ryan הסולן מצליח להוציא מהגרון, יוצרת את המוטציה הסגנונית שהיא הסאונד של האלבום כולו. Forced Gender Reassignment מתחיל כמפלצת ברוטאל חופרת ואיטית, לקראת החצי דקה הקצב עולה והשיר מקבל גוון Death מטאלי ומתהווה למפלצת Grind. בהמשך הקולות מהשיר הקודם חוזרים להופעת אורח אכזרית, והשיר כולו מכיל אטמוספרת Black Metal Melodic ממכרת. לעומתו Gristle Licker נשען לכיוונים יותר גרוביים עם תפקידי תופים ושירה דינמיים והרגשה קלה של חנופה למטאל מודרני, לקראת אמצע השיר הוא עובר אל פזמון עם גראול רשע ונמוך שצמוד באופן מדהים לליין של הגיטרה . Projectile Ovulation הוא לא שיר רע, אבל גם לא כזה שזוכרים הלאה. Grind-Death איכותי אבל די עייף ליד שאר השירים באלבום.

ההפתעה הבאה באה בדמות Lifestalker שהוא לא פחות ממדהים. בקולות של מעיכות, קוואצ'ים ופיצולי אישיות ווקאלים במונולוג מוטרף של Travis Ryan הסולן, אנו עוברים לקטע תיפוף Blast Beats סוטה מלווה בגיטרות Black וליין בס מדהים שמסובב את השיר ב-180 מעלות ב-1:30 ובבת אחת מכניס אותו למקצב איטי, מלווה בשירה מלודית וסולוים יפהפיים שחוזרים לאחר כמה רגעים אל המערבולת של תחילת השיר. השיר השמיני הוא עוד שיר די סתמי אך הפצצה ברוטאלית עמוסה ומכאיבה ומפגן יכולות של כל מי שבלהקה על כל המשתמע מכך. Your Disposal הוא פנינה שמפגינה תצוגה מדהימה של המקהלה הארורה – שהתברר לי אח"כ שבחלק מהשירים מתארחים בה חברי להקת Cephalic Carnage שהם סוטים ידועים בפני עצמם. אומנם השימוש בקולות המלודיים פה עלול להרתיע מטאליסטים יותר שמרנים, ואפילו חלילה, להזכיר קצת Deathcore אני אבל נהנתי מכל רגע. The Monolith מכיל כמעט 4 דקות של Build Up אוירתי מלווה במילמולים ואוירת אימה, הוא מתמזג אל השיר שסוגר את האלבום Kingdom Of Tyrants. שניהם היוו את הקליפ הראשון שהלהקה שיחררה מהאלבום הזה, קליפ יפהפה ומומלץ בחום שנראה כמו גרסה משודרגת של סרט האימה הקלאסי Hellriser. השיר עצמו הוא מעין סיכום של כל הסגנונות שהלהקה נגעה בהם וקצת מכל מטעמי האלבום שתוארו פה, סוגר נהדר שחותם את האלבום בצורה הכי טובה שאפשר.

כמה שהסקירה הזאת מסובכת ככה האלבום הזה מסובך יותר. ואם לרגע מתעלמים מהעטיפה הפוטושופית הדי מכוערת שלו, מדובר בעיני במפלצת האקסטרים מטאל הכי מוצלחת שהגיחה עד כה השנה. וביצירת מופת של להקה שמנסה כבר הרבה שנים לפרוץ אל המטאל המיינסטרימי ונשארת בשוליים למרות שהיא חתומה בלייבל גדול ומכירים אותה כבר מספיק אנשים. יש שישמעו את האלבום הזה ויאשימו את CD בהתמסחרות בעקבות הכיוון האומנותי הטיפה מלודי שיש לאלבום והשבירה מה Brutal וה Grind המסורתיים לכיוונים טיפה יותר נסיוניים. אני אישית הרגשתי שהאלבום הזה הוא עליית מדרגה נהדרת עבור הלהקה ולא רק צעד גדול עבור מעריצי Death Metal קיצוני על שלל גווניו – אלא עבור כל מעריצי המטאל באשר הם. אלבום זוועה, בקטע טוב.