Cauldron – Burning Fortune

Cauldron היא להקה צעירה יחסית, טריו מקנדה, שלמרות שזהו רק האלבום השני שלהם הם מאיימים לזעזע את עולם ה- NWOBHM ולהביא את הבשורה מחדש. האמנם? ובכן, לעשות הבי מטאל כמו הלהקות הבריטיות שכבר שולטות בכיפה זה קשה – יש לשמור על גישת "תכל'ס" במוזיקה מבלי להשאב לחזרתיות מעצבנת, להמציא את עצמך ולחדש למרות שכבר די עשו שם הכל, להשאיר את המאזין בהד באנג בלתי פוסק, וצריך גם המון כריזמה. המבחן לא פשוט, והלהקה המדוברת עדיין לא ותיקה מספיק על מנת לשפוט אם היא מסוגלת לעמוד בו. בנתיים הם לא ממש עשו לי את זה – ולא בגלל שהם לא טובים, אלא בגלל שלל טעויות קריטיות.

הדבר הראשון שקופץ לעין עם האלבום הזה הוא שהעטיפה משדרת משהו שממש לא קשור לז'אנר. נכון, עטיפה זה לא מה שקובע איכות של אלבום, אבל כשאני רואה מולי עטיפה ולוגו שמתאימים ללהקת בלאק מטאל מתלהבת זה לא עושה לי את זה. זאת אומרת, הפרומו אמנם מגיע אליי הביתה בתוספת כמה מילים על הלהקה, אבל אם הייתי לקוחה אקראית בחנות דיסקים (או גולשת אקראית במייספייס) ונתקלת באלבום שנראה ככה – בכלל לא הייתי ניגשת אליו משום שהייתי מקטלגת אותו בטעות כסגנון שאני לא אוהבת. תגידו מה שתגידו, אבל Artwork מהווה את הלבוש החיצוני שלך, והוא צריך להתאים גם לפנימיות. כאן נדמה ש- Cauldron עשו מה שהיה נראה להם מגניב בלי להתחשב במה שזה עלול לשדר למאזין, וחבל. טעות שיווקית נוראית בעיניי.

הטעות השניה היא הבחירה בסאונד שפשוט לא מתאים כאן. הגיטרות מאוד מלוכלכות והסנר נשמע כמו דפיקות על פח, כנראה בנסיון לחקות את הסאונד של שנות השמונים. אז נכון, הם מנסים לעשות מוזיקה בסגנון הספציפי הזה, אבל התוצאה דווקא לא מחמיאה – בפועל זה לא חינני ונוסטלגי אלא מגוחך וזול, כאילו זו הפקה דלת תקציב. לדעתי למרות החזרה למקורות, סאונד מודרני ומושקע היה מתאים כאן הרבה יותר, שכן כמות הדאבל באסים והקול הגבוה של הסולן בהחלט יצדיקו פה הפקה מלוטשת של פאוור מטאל מבריק. זה היה עשוי להקפיץ את האלבום בכמה רמות קדימה רק מהסיבה שהיה עשוי להיות נעים יותר להקשיב לו. הבאלאנס מציק, משהו שם פשוט לא יושב, וזה נהיה מביך יותר ויותר עם כל סולו של הגיטריסט שמשום מה מתעקש כל פעם מחדש להתפרץ קדימה עם סאונד של מגבר Marshall מקולקל.

יש לי גם דברים טובים להגיד – החומר דווקא ממש סבבה, וביקורות אוהדות מרחבי העולם מוכיחות את זה. אחרי הכל, הם הצליחו לחתום ב- Earache. ברגעים טובים הם נשמעים כמו Iron Maiden מודרניים, עם שירים קליטים וכיפיים, מצליחים לשמוע השפעות של להקות עבר דגולות אך מבלי ליפול לתהומות של חיקוי לעוס. כבר בשיר הראשון יש התפרצות של אנרגיה מטורפת ו- "Miss You to Death" כבר ממש מכתיב את הטון של האלבום, מאוד טרום שנות השמונים בליריקת האהבה נכזבת ובשאיבה שלו מגלאם, בתקופה הטובה של KISS. "I Confess" הוא קאבר לשיר של Helloween, והוא יושב עליהם פשוט טוב. עד כדי כך טוב, עד שאם לא הייתי יודעת שמדובר בלהקה אחרת הייתי יכולה להתבלבל עם המקור. "Breaking Through" עושה את זה בגדול עם ריפים מקפיצים ומצליח להקפיץ בחזרה את הדופק ו-"Taken by Desire" גורם לך לרצות לקחת גיטרה ולהתחרע. בסופו של דבר, Cauldron עושים את העבודה, והיו יכולים לעשות אותה טוב יותר אם הזמר היה יותר מתלהב ממה שהוא שר עליו – כי זה נשמע כאילו הוא שר הכל באותו טון, בריחוק. יש לו קול דווקא בסדר, מזכיר קצת את Dave Mustaine, אבל אני לא שומעת דינמיקה רגשית אצלו בכלל. הייתי ממליצה להם לקחת זמר אמיתי ומפוצץ בכריזמה, ולא להשתמש בבסיסט לענייני השירה כדי לחסוך בחומר אנושי. כן, זה הדבר שחסר פה – כריזמה. כי חומר טוב יש, ואנרגיות יש, אבל כריזמה אין מספיק, לא כזו שמפתה וסוחפת אותך פנימה.

אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה שהלהקה עושה מה שבראש שלה מבלי להקשיב לדעות מקצועיות, ולכן נופלת על דברים מאוד דביליים, גם בחומר עצמו וגם במסביב – כמו כמות הקלישאות בשירים (כמה אפשר לשמוע על מישהי שלא רוצה אותך?), או סולו גיטרה שלא ברור מה רצו להגיד בו ושלא הולך לאף מקום, באמצע האלבום. אני מבינה שהם מנסים לעשות את זה "כמו פעם", באופי, בסאונד ובתכנים, אבל מה שעבד יופי באותה תקופה היום נשמע תלוש מהמציאות לאוזן אנינת הטעם של המאזין המודרני. מעקב מדוקדק אחרי נוסחה ישנה לא בהכרח עובד – זה יכול להיות ירוק מבחוץ ואדום מבפנים ועדיין לא להיות אבטיח. בשביל להצליח בזה פשוט צריך כריזמה, קודם כל ולפני הכל, כי אם היתה פה כריזמה נשפכת כל השאר היה עובד בדרך פלא. בסך הכל, אם תקחו את החומר של Cauldron, ובמקום "להזרק עליו" תעבירו אותו דרך מפיק שיודע מה הוא עושה, ותשימו זמר תותח בפרונט, תקבלו להקה מגניבה ביותר. אולי עכשיו אני קשה איתם, אבל אני עוד צופה להם עתיד גדול ברגע שהם יעזו לקחת את החומר שלהם צעד אחד קדימה. ניפגש באלבום השלישי ואז נשפוט.