Cavalera Conspiracy – Blunt Force Trauma

כשהעניינים מגיעים לענייניהם של האחים Cavalera – הדעות חלוקות מזה 15 שנה. אחרי המורשת הבלתי ניתנת לערעור של אלבומיהם המשותפים ב-Sepultura שעיצבו בערך איזה ארבעה ז'אנרים נפרדים במוסיקת המטאל, האיחוד שלהם לפני שנתיים היה מרגש וקולע לעניין. אי אפשר לומר שאלבום הבכורה הוא האלבום הטוב ביותר בעולם, אבל הוא בהחלט אלבום מטאל אגרסיבי, פשוט ופוגע – ועל אף הנוסחתיות שבו, הוא לא פחות ממעולה. השאלה העולה היא האם גם אלבומם החדש של האחים לבית Cavalera – Max ו-Iggor הנביאים של המטאל הברזילאי באשר הוא – עדיין עונה על כל הציפיות. כעת, שהוצאנו את ההתרגשות החוצה מהמדד, נשאר רק לבדוק האם בידי Cavalera Conspiracy את האמצעים ליצור אלבומים שיש להם הצדקה ממשית לקיומו של ההרכב לאורך זמן (מה שיכל פשוט להיות Soulfly עם Iggor על עמדת התופים, במקום). וובכן, Cavalera Conspiracy היא ההוכחה לכך שאין צורך באיחוד של Sepultura. כאשר שניים מתוך שלושת כותבי החומר העיקריים בהרכב פועלים יחדיו, אין צורך לשבור את הראש האם יהיה טעם לשמוע אלבום חדש של Sepultura ביחד עם Max – ועדיף לתת ל-Andres להמשיך וליצור את המוסיקה האוטנטית והבלתי מתפשרת (אם כי לא ממש קולעת לטעם המסחרי של המטאליסטים הרבים באשר הם) עם Sepultura, בעוד ש-Max ו-Iggor ימשיכו ליצור מטאל אלים ומסחרי יותר.

אז האם Blunt Force Trauma מתעלה על Inflikted ? התשובה החד משמעית היא לא, אבל הוא לא עומד רחוק ממנו. מי שחיפש את המטאל בסגנון הזה בדיוק, עלול אפילו להרים גבה כאשר Marco Rizzo – הקוסם מאחורי הקלעים של היצירות הקשורות ל-Max Cavalera בערך בחצי העשור האחרון, כולל Cavalera Conspiracy, פוצח בסולואים מלודיים והרמוניות שיתאימו ל-Iron Maiden ולז'אנר ה-Metalcore הרבה יותר מאשר יהלמו משהו ש-Max Cavalera אי פעם נגע בו. אלבומם האחרון של Cavalera Conspiracy הוא האלבום המלודי ביותר לבית Cavelera אי פעם, כולל כלל ההרכבים בהם נגעו והשתתפו באשר הם. מהשיר הפותח, Warlord, אפשר להרגיש שיש פה סוג של חזרה ליושנה. זהו השיר שהכי קורץ לחומר של Chaos A.D. בתור Groove Metal מכסח. האלמנטים של ה-Death Metal המודרני גם הם שורצים בכל פינה, אבל לא עד לאחר הפזמון הראשון כאשר ריצה מסחררת על סולו מלודי ומתקתק של Rizzo לא מבינים בעצם את השוני האורב מעבר לפינה, ולדעתי אף אורב לטובה. הסיום הדרמטי של השיר משאיר אותנו לקחת נשימה ארוכה לקראת המרגמה המוסיקלית הבאה, השיר Torture. המהירות עולה רבתי, כנ"ל עבודת הגיטרה המאוד לא אופיינית אבל מצוינת של Rizzo. השיר עצמו מזכיר הרבה יותר את Sepultura של תקופת Arise, כולל רעמי התופים, הריפים המהירים כמו נגמ"ש במנוסה. אין ספק שמה שהאחים לבית Cavalera מנסים לצעוק בכוח את חזרתם ל-Thrash ואפילו ל-Death Metal של פעם, דבר המתבטא בעיקר בריפים ומדי פעם בשירת גראולים מעט יותר מגוונת מהרגיל, אבל בסופו של דבר, הם לא זונחים גם השפעה עצומה אחרת עליהם, מעולם ה-Punk וה-Hardcore.

Lynch Mob הוא שיר אשר זז בנוירוטיות בין Thrash Metal לבין Groove Metal מסונטז, ומארח את Roger Miret, סולנה של Agnostic Front. בתור מישהו שחושב שהקול של Miret מגניב אך ורק בלהקה שלו, ורק כשהוא רחוק די והותר ממוסיקת מטאל, הדואט הזה מהבהב הרבה יותר כגימיק באוזן מאשר יוזמה מוסיקלית מבורכת – אבל מה שבאמת מחרב את השיר זה התחושה כאילו חצי מהשיר פשוט הואט באופן מלאכותי על ידי תוכנת מחשב, דבר אשר מורח את הפזמונים כאילו אין מחר. אין ספק שזו אחת הנקודות החלשות ביותר באלבום. Killing Inside להבדיל מקודמו מערבב הרבה יותר Punk ו-Hardcore ויש לומר אפילו Nu Metal בתוך השיר – מה שמזכיר בהחלט פרויקט אחר של האחים Cavalera – והפעם מדובר בזיכרון מתוק מתקופת Nailbomb. האלמנטים של מוסיקת ה-Industrial Rock שמהדהדים ברקע בהחלט תורמים לתחושה הגורפת, אבל בסופו של דבר צריך רק להטות אוזן לבחירה המוסיקלית של Max ו-Rizzo מבחינת ריפים ושירה על מנת להבין שזו הייתה כוונתם מתחילה. השיר הזה הוא מה ששוחרר כסינגל ראשון מהאלבום, כנראה כדי לפתות את הצדדים אשר לא התוודעו עוד ל-Cavalera ופועלו (ולעזאזל, יש המון כאלה בימינו !) החלק הבריא ביותר בשיר הוא עדיין Marc Rizzo והמלודיות המעולות שלו. על אף העובדה ש-Max Cavalera כבר עשה מהרעיון של לנגן על ארבעת המיתרים העבים ביותר בלבד (עד כדי פרימת שני המיתרים הנוספים והסרתם מהגיטרה) – נראה שיש פה סוג של חזרה למקורות של איך לנגן כמו בן אדם ולא כמו קופיף. בינינו – Rizzo כנראה עושה את כל עבודת הגיטרות באולפן לפי הסאונד האחיד שלה, אבל Max ייאלץ להשתמש בגיטרה עם שש מיתרים אם הוא ירצה לבצע את השיר הזה על הבמה.

דווקא השיר Thrasher איננו שיר Thrash חוץ מהפתיחה והפזמון שלו. לעומתו – Rasputin ו-Target הם בהחלט כן – ויעשו טוב בלב למי שמתגעגע לימים כמו Biotech Is Godzilla. לדעתי השיר הטוב ביותר באלבום הוא I Speak Hate הממש מלודי (למרות הפזמון המטופש) ושיר הנושא עם הסיום המלודי במיוחד ועם הריפים המדממים לכל עבר ברעל מטאלי משובח – שחותם את האלבום בצורה מצוינת. בסופו של דבר, לא מדובר באלבום שהינו יצירת מופת. היתרון המשמעותי הגדול ביותר שלו הוא שהוא מסרב לייצר שירים ארוכים או שממצים את עצמם מהר מדי, שהוא מלודי ושונה לחלוטין ממה שהתרגלנו מהידיים של מה שגם Max וגם Iggor יצרו עד עכשיו בלהקותיהם, מה שעושה אותו מפתיע יחסית ליצירה של שני מוסיקאים שפועלים בתחום קרוב ל-30 שנה. מעט מאד שירים עולים פה מעל 3 דקות וחצי, ואם כן – הם בהחלט שווים להאזנה. למרות שיש לאלבום כמה שירים חלשים כמו Lynch Mob או Thrasher – השירים החזקים בהחלט שווים את ההאזנה, ואם שום דבר לא יכער את הקריירה הפוטנציאלית של ההרכב הזה בתור היורשת ההולמת של Soulfly ושל Sepultura על מרכז בימת התודעה.
ֻֻֻֻ