Children Of Bodom – Hate Crew Deathroll
- Needled 24/7
- Sixpounder
- Chokehold (Cocked'N'Loaded)
- Bodom Beach Terror
- Angels Don't Kill
- Triple Corpse Hammerblow
- Your're Better Off Dead
- Lil' Bloodred Ridin' Hood
- Hate Crew Deathroll
- Silent Scream (Bonus track)
אבוי. דעתי היא כבר מזמן ש- Children of Bodom הם אחת ההחמצות הגדולות של עולם המטאל. להקה שקוטלגה כשייכת לזרם המטאל הקיצוני (בלאק, דת') שלא בצדק,
רק בגלל השימוש שלהם בקלידים ומוצאם הסקנדינבי (בקושי… זה בסך הכל פינלנד, רבותיי), בעוד שהמוזיקה שלהם היא בסך הכל ת'ראש טהור אשר דומה יותר מהכל לאלבום Heartwork של קרקאס, רק עם קלידים משוגעים, אשר מוסיפים החמצה נוספת בלהקה. הראשונה היא העובדה שאוהבי ת'ראש אשר נשמרים מכל עולם המטאל הקיצוני היו מפיקים הנאה מרובה ממה שיש ללהקה זו להציע, אך הם לא נחשפים אליה מספיק, וזה חבל. אחרי הכל, בלהקה זו מצויים כל המרכיבים ללהקת ת'ראש מצוינת:
מהירות עצבנית, סולואי גיטרה מדהימים, וסולן שפשוט צורח את המילים ללא יותר מדי מחשבה. רק שלצד מרכיבים אלו מתקיים רכיב נוסף אשר מהווה את החמצתה הנוספת של הלהקה, והוא הקלידים. הקלידים לא מתיישבים עם המוזיקה הת'ראשית ולו במידה הפחותה ביותר. זה אמנם מעניין, ואפילו מעניין מאד
אך בכל הקשור ליצירת מטאל שנשמע כמו מטאל, הם פוגמים במוזיקה בצורה חמורה, שכן הם נותנים תחושה (מוצדקת) שהלהקה אינה סגורה על המוזיקה אותה היא רוצה לנגן. עם הריפים, הסולואים, התופים, והסולן, היתה יכולה להיות Children of Bodom להיות להקת הת'ראש המדהימה ביותר שנוצרה אי פעם, והם היו יכולים לעקוף את קריאייטור ואת קארקאס יחדיו. לעומת זאת, אם היו מתאימים את הגיטרות והשירה לקלידים (אי אפשר לעשות זאת בצורה ההפוכה, מכיוון שאין מה לעשות, קלידים לא מתאימים לסגנון הת'ראשי כשם שאין מתאים פין של סוס לוואגינת ארנבת) היו יכולים ליצור להקה בסגנון Dimmu Borgir אשר היתה עולה עליה פי כמה וכמה הן מבחינה טכנית טהורה והן מבחינת תפקידי הקלידים – תפקידי ה-lead המטורפים הניתנים לקלידים של Children of Bodom מקרקפים, מכסחים ומאפסים כל lead קלידים מושתן שאי פעם יצא אצל אותם נורווגים.
אך למרבה הצער, כמו שכבר הבנתם, Children of Bodom מתעקשים לערבב וליצור שילוב שגם אם הוא מעניין מאד למשך תקופת זמן מסיומת, הוא בסופו של דבר מעצבן ומטומטם, יותר מכל דבר אחר. חבל. הריפים שוברים, הסולואים מרהיבים, והקלידים משוגעים ומרתקים. אם רק היה מקום למרכיבים אלו לחיות אחד לצד השני במסגרת סגנון הת'ראש, היה מגניב. באלבומם החדש, Hate Crew Deathroll, קיים בדיוק שיר אחד בו מתקיים דו קיום עדין ומעולה בין הגיטרות והקלידים, (Angels Don't Kill) וכל שאר האלבום לא סתם שהוא איום, אלא שהוא גם נורא פי כמה וכמה מאלבומיהם הקודמים, מכיוון שהפעם גדלה רשימת מגרעות הלהקה בצורה משמעותית עד גועל. בעוד שבעבר היתה ברשימה זו רק המגרעה היחידה אשר מפורטת בהרחבה לעיל, הפעם ניתן לקבל רשימת מגרעות מלאה ודוחה, והרי היא, מפורטת לחלוטין:
1. גם הפעם, שימוש קלוקל במיוחד בקלידים, והוא מתחלק לשלוש קבוצות שימושים עיקריות: א. הקלידים כליווי – הלהקה מנסה מדי פעם לעשות בקלידים שימוש כליווי פשוט ונקודתי לריפים, כפי שעשו למשל Emperor ללא סוף באלבומם In The Nightside Eclipse, למשל. כמובן שקיימות דוגמאות רבות, אך זוהי הדוגמה אשר מייצגת את העניין במיטבו, לעניות דעתי. על כל פנים, ליווי כזה יכול אכו להיות נפלא ולהעשיר את המוזיקה רבות, כאשר מדובר במוזיקה יותר מונוטונית, או לפחות בעלת ריפים המתמשכים יותר, כמו למשל בלאק מטאל. מי שיודע מהי מהות הת'ראש ומבין קצת באופן בו מנגנים בגיטרה לבטח יידע לאמר שת'ראש הוא הסגנון האחרון אשר ניתן להגדיר את הריפים בו כמתמשכים. הריפים בת'ראש הם מהירים ומתרכזים בהדגשת הניגוד שבין חסימת המיתרים לנגינה במיתרים פתוחים (התנצלויותיי הכנות על זיוני השכל הטכניים), וליווי קלידים לריפים אלו מתבצע כאן בדרך היחידה בה הוא יכול – גיחות בנות שבריר שנייה אשר באות בסינכרוניזציה עם הרגעים הבודדים בהם הפריטה על המיתרים היא פתוחה. ליווי זה נשמע, ללא תיאור מוצלח יותר, מטומטם לחלוטין. הקלידים נשמעים כפויים על הגיטרות ומדגישים יותר את הקופצנות שבקצב המוזיקה מאשר את המוזיקה עצמה.
ב. הקלידים ככלי מוביל (lead) – לפני שאני מציג טענה זו, אציג בקצרה את הטענה הנגדית לה, שאמנם נכונה גם היא, אך היא עדיין לא מכפרת על העוול הנעשה למוזיקה. והטענה היא: יכולותיו הטכניות של הקלידן הן מהממות בהחלט. ועתה, עוד לפני טענתי, תגובתי לטענה הנגדית: למי איכפת??? (למקרה שלא הבנתם, עכשיו מתחילה הערתי האמיתית) כן, יכולותיו הן בהחלט מדהימות. נכון, דרושה פרקטיקה מרובה וטכניקה מרשימה על מנת להיות מסוגל לשלוט בקלידים במהירות שכזו. זה עדיין לא אומר שקיימת איזושהי סיבה בעולם להדגים טכניקה מרהיבה זו, מכיוון שכמו ששמיעה בודדת לאלבום זה מספיקה על מנת להבין, סולואי קלידים מהירים נשמעים בעיקר כמו יריות במשחק מחשב עתיק יומין. אומנם ניתן לטעון (וזוהי לבטח בדיוק הטענה המנחה את Children of Bodom) שדווקא להקה אשר עוסקת בסולואי גיטרה ווירטואוזיים ומרשימים היא בדיוק המקום לאקרובטיקת קלידים שכזו. אם שימוש שכזה בקלידים היה טוב בצורה כלשהי, אולי היתה טענה זו נכונה לחלוטין, אך העובדה היא ששימוש נורא שכזה בקלידים אינו מתאים לשום סגנון שהוא בשום צורה שהיא, ובכלל כך גם הסגנון בו נכללת להקה זו.
ג. הקלידים כליווי בודד לשירה – ריבונו של עולם! לאן הגענו?! האלבום פותח דווקא בצורה חיובית משהו. בתחילת השיר הראשון מתקבלת תחושה שהקלידים מצויים הפעם
דווקא בעידון רב ושאולי נוצרת כאן סוף סוף מוזיקה טובה. אך ברגע שמגיע הקטע המחבר בין הבית לפזמון, מתקבל (אצלי לפחות) שוק מוחלט. הלהקה בחרה, באופן מטומטם
לחלוטין, שבקטע זה יהיה הולם ללוות את השירה בתופים וקלידים בלבד. ומילא אם הקלידים היו קלידיה הרגילים של הלהקה, אך לא ולא, גבירותיי ורבותיי, אנו עוסקים פה
במשהו שונה לחלוטין: טכנו! חד וחלק! הקטעים המחברים בין הבתים והפזמון הם לא מוזיקה אחרת מאשר טכנו! עם כמה שהשימוש של הלהקה בקלידים היה מוגזם עד
כה, שום דבר לא עולה על מה שהולך כאן.
2. העתקה בוטה: בשיר מס' 2 באלבום זה, Sixpounder, עוסקים Children of Bodom בהעתקה בוטה מלהקה אחרת, או מה שנקרא בלעז Rip-off. הלהקה המדוברת היא לא אחרת מאשר ענקית המטאל האמריקאית פאנטרה! מעבר לכך שכל הריפים בשיר נשמעים בדיוק כאילו הולחנו על ידי Dimebag Darrell האגדי, אחד הריפים, אשר חוזר על עצמו
מספר פעמים בשיר, הוא פשוט העתקה מדויקת של הריף (תווים וקצב, ואפילו אותו ליווי תופים!) אשר נשמע בבתים של השיר A New Level מתוך האלבום Vulgar Display of Power של האללילים הטקסניים. והרי זה לא כאילו ש-Children of Bodom מצליחים לבצי חיקויי פאנטרה אלו בשמינית מהגדולה של הלהקה המקורית.שיתביישו בעצמם.
3. ליריקה (טקסט) המשתווה ברמתה האינטלקטואלית לזו של אבטיח: לא מעטות הן הלהקות בתחום המטאל אשר לא ברור מדוע, אך ככל שעובר עליהן יותר זמן, כך הולכות הן ומטפישות, הן מבחינה מוזיקלית (ראו סעיף 1ג), והן מבחינה ליריקלית.
ובבחינה זו, מגיע אלבום זה לרמות חדשות של טמטום, טמטום אשר מגיע לשיאו כבר בשיר הראשון כאשר הסולן מסיים קטע טכנו עליז וצורח משהו בסגנון "can anyone tell me what the FUCK is going on?". גם מהתבוננות רק בשמות השירים ניתן לראות שמדובר כאן כנראה בסגנון חדש, משהו בסגנון Gore עליז.(ראו רשימת שירים מלאה בסוף הסקירה).
ולמרות המגרעות הרבות באלבום זה, בכל זאת ברצוני לציין מספר נקודות חיוביות עליו. ראשית כל, כפי שכבר נאמר, יכולתיהם הטכניות של האחראים על הגיטרות והקלידים
הן אכן מרשימות ביותר. שנית, הריפים המהירים המקוריים (כלומר, אלה שנכתבו על ידי Children of Bodom ולא על ידי מישהו אחר) הם טובים מאד, ואם מישהו מסוגל להתעלם, לסלוח או פשוט להתמודד עם השילוב במתועב של הקלידים, אותו מישהו כנראה ימצא הנאה גדולה באלבום זה. שלישית, השיר Angels Don't Kill הוא שווה ביותר. הוא אמנם יחיד באלבום בסגולתו זו, אך הוא עדיין שווה שמיעה.