Chimaira – The Age of Hell
"The Impossibility of Reason" משנת 2003 נחשב לאלבום הפריצה של Chimaira, שישיית הגרוב\מטאלקור מקליבלנד. נראה שהלהקה פרצה באותה תקופה רק בזכות העובדה שבתחילת שנות האלפיים כל להקה שניגנה מטאלקור נחשבה לפופולארית, בימים בהם הסגנון נחשב לחדש ו"מרענן" בסצינת המטאל העולמית, ובמיוחד זו האמריקאית. שכן האלבום המדובר היה ממוצע אפילו בסטנדרטים של הז'אנר בכל הנוגע לסאונד, מלודיות ונגינה באופן כללי. אני העדפתי בהרבה את שלושת האלבומים האחרונים, למרות שהאחרון מבינהם "The Infection " סומן ככישלון מסחרי. בכלל, זמנים קשים עברו על Chimaira השנה כשהם עמדו להיכנס לסטודיו כדי להקליט את אלבומם החדש: המתופף, הקלידן והבאסיסט החליטו לעזוב את הלהקה. בהמשך הודיע גם גיטריסט הרית'ם שלא יוכל להשתתף בהקלטות "מסיבות אישיות". והתוצאה? Mark Hunter הסולן ו Rob Arnold הגיטריסט השתלטו על כל כלי הנגינה, כתבו והקליטו את האלבום כאשר מתופף סשן שכור מלווה אותם.
צלילי אמביינט שקטים פותחים את שיר הנושא ומתחלפים מהר בגיטרות ת'ראשיות סטייל Slayer. הגיטרות של Arnold מצוינות, והוא מוכיח את עצמו לאורך כל האלבום. Hunter, כהרגלו, עם הגשת ההארד-קור האופיינית לו עם קריצות לשירה מטאלית פה ושם. רוב הזמן הוא בסדר, אבל קל להבחין שהקול שלו כבר לא עוצמתי כמו שהיה בעבר והוא מראה מעט סימני שחיקה. השיר נגמר עם אותם צלילי אמביינט שגולשים לשיר "Clockwork". השיר הרבה יותר איטי עם שירה מרוככת וקטע אמביינט שקט שמפסיק את השיר באמצע. ללא ספק מבחינת הקלידים, האלבום מרגיש כמו נסיגה לימיה הראשונים של הלהקה.
את העמדה הזאת מחזקים שני שירים בהם המבנה והכתיבה הרבה יותר פשטניים ממה שאלבומים כמו Resurrection הרגילו את המאזינים שלהם. מה גם שהשירה שם נקייה, כאילו לכפר על כך שהשירה הקיצונית כבר לא חדה מספיק. התחושה היא שחברי הלהקה רוצים לחזור לתקופת ."Impossibility כימיירה נותנים את ההרגשה שאחרי האלבום האחרון, אותו אחד שניסה לעשות משהו חדש וסומן ככישלון, הם בורחים לתקופות הזוהר של קטלוג העבר שלהם.
"Year of the Snake" הוא השיר הבולט באלבום. מדובר בשיר מטאלקור טיפוסי, אבל אחד כזה שמבוצע כל כך טוב שקשה לזקוף נגדו את העובדה שהוא נוסחאתי ומוכר. השירה הרבה יותר חזקה, עמוקה וגם נורא מטאלית, מה שגרם לי להטיל ספק בעובדה שלסולן עדיין יש את הכישורים הנדרשים לביצוע המשימה. אולי הבחור פשוט שכח איך לכתוב לעצמו תפקידי שירה טובים? בכל אופן, יש גם שירה נקייה בשיר והיא לא מציקה כמקודם, הגיטרות ת'ראשיות ומהירות, נפרטות כבידי שדים. התיפוף שופע בהשפעות דת' מטאל. הברייקדאון שמגיע לאחר מכן ממיס את השכל. הן הליריקה המגניבה והן הביצוע גורמים לי לתהות למה לא כל השירים באלבום כאלה… "Beyond the Grave" שבא אחר כך מעולה גם הוא: מדובר בשיר סלאדג'י, עם ריפים ותיפוף איטיים ושירה נקייה מבוצעת כהלכה. זהו שיר שובר שגרה שמוכיח שאם Chimira היו פחות מפחדים להתנסות, היה יכול לצאת להם אלבום מופתי.
"Born in Blood" מתחיל בריף גרובי שמתפתח ללחן יצירתי ומורכב בעוד השירה מתוגברת בחציו השני של השיר על-ידי Phil Bozeman, סולן Whitechapel. בדיוק כש- Bozeman מצטרף, השיר עושה שיפט מסגנון הגרוב ישר למחוזות הדת' מטאל ומסתיים בריף הגרובי מתחילת השיר. לצערי, המשך האלבום לא מצליח להתרומם מעל הבינוניות והמיחזור, בין אם זה "Stoma" האלקטרוני או ""Scapegoat- שיר גרוב מטאל נדוש שחוטא בכל הקלישאות האפשריות. דווקא "Trigger Finger" התחבב עלי, השיר שמשכיל לשלב את כל מה שטוב מהצדדים האיטיים של הלהקה לבין אלה המהירים. גם הקלידים בולטים לחיוב באווירתם. ולסיום מגיע "Samsara", קטע אינסטרומנטלי באורך של 6 דקות שמזכיר את הקטע הסוגר של The Impossibility of Reason, אבל אפילו טוב יותר: הרמוניות יפהפיות בין הגיטרות, המון טכניקה, קלידים אפלים והכי חשוב- לא משעמם לרגע.
לסיכום, האלבום נודף מריח חזק של פחדנות ועצלנות, וההשוואה לאלבום הפריצה של הלהקה בלתי נמנעת. לא מפתיע למה חצי מחברי הלהקה החליטו לעזוב, שהרי קל להבחין שהאלבום הזה הלך ספק כמה צעדים אחורה מבחינה מוזיקלית. Chimaira הוציאו אלבום שבהחלט לא הולך לזכות אותם במעריצים חדשים. וחבל, כי The Age of Hell לא לגמרי גרוע. המעריצים הוותיקים יוכלו להפיק ממנו הנאה- שכן יש בו מספר רגעים בולטים שמייצגים את הצדדים הטובים שבלהקה.חבל שאותם רגעים חייבים לבוא יחד עם שירים כה ממוחזרים וחסרי השראה.