Chrome Division – 3rd round knockout

Chrome Division הם סופרגרופ נורבגית של אומני מטאל שאוהבים את Motorhead מאוד. באלבומיהם הקודמים הם הצדיעו ל-Motorhead כל כך חזק שהשומה של Lemmy כמעט וזזה ממקומה. אבל באלבומם החדש הלהקה לוקחת קצת צעד למקום חדש ומרענן עבורם. סולנם החדש Athera – המוכר למביני דבר בתור הסולן המצוין של Susperia (שגם בעצמה היא סופרגרופ נורבגית של אומני מטאל, רק כאלה שאוהבים את Testament)ולהבדיל מלהקת האם שלו (שבשלב זה לא ברור אם הוא עדיין איתם או לא) הגישה של חטיבת הכרום היא לעשות רוקנרול מלוכלך, מסומם, שתוי ונטול אלוהים.

מי שחושב שהוא הולך למצוא פה אלבום Heavy Metal מופתי סטייל Enforcer טועה בגדול, Chrome Division לא שולטים בכלים המוסיקליים שלהם לרמה מלודית ומגניבה כמו הכנופיה השבדית ההיא, ובעוד ההשראה הברורה של Enforcer – לדעתי שליטי כיפת ה-Retro NWOBHM הקטנה שלנו – הם Iron Maiden ו-Angel Witch, אז אצל Chrome Division אלו Motorhead ו-Venom, כאמור – בצד השני של המפה הפוליטית של המטאל.

למרות ההשוואה לחבר'ה הסופר-גסים של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, אי אפשר להוציא את המלודיה האפלה שנדבקת לאמני הבלאק מטאל של נורבגיה כמו שחום מזג נדבק לישראלי הממוצע בפקק תנועה, גם לא מהרכב רוקנרול ו-Heavy Metal מיושן ושתוי שהמלודיה שלו אמורה לבוא מהמקומות היותר קלילים ובלוזיים. זו לא פעם ראשונה שצצה הזיקה להחזיר עטרה ליושנה בנורבגיה. לעזאזל, Satyricon החליטו כבר ב-Volcano שאפשר בכיף לעשות Black-N-Roll והאמת היא ש-Darkthrone בעצמה מזמן לא מנגנת Black Metal כמעט בשום צורה, אלא מן ערבוב מוזר של Punk ו-NWOBHM מבלי באמת להגיע לנקודה של Thrash Metal. אז גם Chrome Division לא באמת יכולים להעיד על עצמם שהם להקת Thrash, למרות שגם הם מערבבים בין הבלוז, הפאנק וה-NWOBHM. כמו Motorhead, הם מציגים משהו הרבה יותר ראשוני (וסתם, כבדרך אגב, ממש לא מהיר, שזה בערך היסוד העיקרי של ה-Thrash)

האלבום מתחיל עם Bulldog Unleashed, אבל בזכות הקול המעולה של Athera – ההשוואה המתבקשת של Motorhead כמעט ועפה מהחלון. האמת היא שלמרות שאלבומיהם הקודמים ממש קורצו מהחומר הזה, מהסגנון שעשה את Motorhead למה שהיא – הסיבוב השלישי הזה כבר שונה בתכלית. הדבר היחיד שגורם לשיר להשמע קצת פסול הוא קטע של ברייקדאונים שמושך ל-Groove Metal בלי שום סיבה נראית לעין וסתם מוציא מהאווירה. Join The Ride ו-Long Distance Call Girl הם מלודיים בהרבה, מוציאים החוצה את הקול המצוין של Athera – ומלווים אותו עם ליקים מצוינים על הגיטרה, בלי באמת להחזיק גיטריסטים בחסד בלהקה (לא זכור לי אף סולו מהאלבום למשל). Unholy Roller בועט חזק ובכוונה לעשות כואב בבטן, ו-Zombies & Monsters מזדחל לו בצורה מעצבנת, עד כדי כך שבא לך לצעוק Oh Lordi! ולכבות את המערכת.

דווקא ההפתעות הן מה שעושה את האלבום הזה למגניב. The Magic Man הוא אולי השיר עם הליריקה הכי דבילית לשנת 2011, אבל הוא מציג ערבוביית הארד-רוק עם בלוז מלוכלך ומפויח, וממש כיף להקשיב לו. The Ghost Riders In The Sky הוא שיר קאנטרי-מטאל מגוחך שיגרום ל-Tom Angelripper למחוא כפיים ולהוריד את כובע הבוקרים המגוחך שלו שאותו עטה ב-Desperados, אבל הוא קליט ומערבב לפחות נעימה אחת שכולם מכירים. דווקא השיר האחרון והארוך ביותר, Satisfy My Soul הוא לדעתי הטוב ביותר – למרות המילים הפשטניות והקריאה למסיבה אלכוהולית אליה אני בכלל לא מתחבר.

בגדול, מדובר באלבום לא מזיק עם פוזה של אופנוענים שלא מסוגלים בכל היקר להם לגרד את הפאסון של Motorhead האמיתית גם אם חייהם תלויים בכך, שיעשה נעים באוזן לכל אותם בייקרים שמחפשים מוסיקת רוקנרול כבדה ומגניבה שגם מעוררת את השטיק של לרכב על ההארלי שלך אל האופק שביד אחת בקבוק וויסקי ולמותניך הבלונדינית עם מכנסי הג'ינס שבקושי מכסים לה את התחת. המשימה של Crome Division היא בתכלס לעשות את זה הכי רוקנרול שיש, אפילו לקחת את ZZ Top למדרגה מעט יותר מטאלית. תכלס ? זה מצליח. האם זה מעניין ? נו, ככה-ככה.