1. III & IV)

עושה רושם שלאחרונה עולם המטאל המלודי התחיל להתאפס על עצמו ובגדול. מתוך בליל של סימפוניות מטורפות וחציה של כל סגנון אפשרי בדרך – מה שרק גרם לתחושת "תפסת מרובה לא תפסת", דרך הפקות ענק שחוץ מסאונד מרשים אין מאחוריהן ולו טיפה אחת של כוונה או רגש, לאחרונה עולות בשמי הז'אנר לא מעט להקות צנועות יחסית, אירופאיות לרוב, שמציגות משהו אחר לגמרי. להקות, שלמרות שהן עלומות שם, מציעות תוצר ברמה גבוהה, עם לחנים איכותיים, סימפוניות לא פחות מטורפות וסאונד טוב עד מעולה, רק בהבדל גדול אחד: אשכרה יש משהו שהן רוצות להגיד לנו, מעבר לשבירות משקל וסתלבט מוזיקלי סטייל Dream Theater שכבר מזמן מיצה את עצמו עד דק.

בהקשר הזה – Chronos Zero, להקה קטנה ועלומת שם מאיטליה – ארץ בה הסצנה המקומית מוכת תככים ואכזבות כמעט כמו אצלנו – הצליחה במקום בו רבות וטובות נכשלו. במקום בו ענקיות בז'אנר אכזבו אותי, דווקא להקה שהכרתי במקרה דרך הרשתות החברתיות, במן שותפות-גורל כזו שמאפיינת אמנים בתחילת דרכם, הצליחה לעשות ובגדול: להחזיר לי את האמון בפרוגרסיב מטאל, אמון שהתערער כבר מזמן עד לרמה של ציניות גורפת כלפי, מה שאני מכנה כ-"הפגנת היכולת התורנית שחופרת לי במוח". כמו רוב מה שיוצא לאחרונה מאירופה, גם כאן הסאונד מופתי, הארטוורק יפהפה והכל "עשוי היטב" ולמשעי. אין ספק שהלהקות המלודיות רק הולכות ומשתפרות בקטע הזה, למרות שמחירי האולפנים הולכים ומאמירים כלפי מעלה עקב גל "עשה זאת בעצמך" שמאפיין את תעשיית המוזיקה כיום. אבל Enrico Zavatta, המאסטר מיינד שמאחורי כל הסיפור, הוא לא בנאדם שמוכן להתפשר על זוטות כמו הפקה נורמלית, במיוחד כשמדובר בבייבי שלו שהתחיל כפרויקט סולו. כן, בהתאם לדפוס הישן שאני מזהה אצל הלהקות בז'אנר, שתמיד היה שם למען האמת אבל מתחזק עם השנים – גם Chronos Zero היא להקה של איש אחד, וגם אם כעת מדובר בלהקה פעילה, עדיין Enrico הוא זה שכותב את החומרים ומוביל את כל העסק.

מה שמעניין ב- Chronos Zero בעיקר, זה שהם נשמעים מאוד "אולדסקול" בפרוגרסיב שלהם. יש קו מוזיקלי אחיד מאוד חזק (ומאוד אפל) שמחבר את הכל וכמעט ואין ממנו סטיה החוצה. בז'אנר שכבר מזמן איבד את זה, רווי בלהקות שמנסות רק לחפש איפה להכניס ג'אז או פולק או כל דבר שהוא לתוך השירים שלהן רק כדי להחשב חדשניות, החזרה למקורות היא דווקא שינוי מרענן. וזה לא שחסר "בשר" באלבום הזה, להפך: יש כאן כל כך הרבה עושר רעיוני, לחנים מורכבים, משקלים מטורפים וסימפוניות מסובכות – רק שהכל נשמע אחיד, לא מעייף בנסיון להכניס "בכוח" עוד ריף שיראה את היכולות שלהם. הורסטיליות נמצאת שם משורש הדברים, מרמת הלחנים, כך שלא צריך לעצור הכל לצורך אותה "הפגנת יכולת" כל כמה דקות – אותה אחת שאני סולדת ממנה כל כך.

בהמשך לנקודה הזו, Chronos Zero מאוד מזכירים לי הן בלחנים, הן מבחינה סגנונית, והן במחשבה, את Symphony X של פעם – שהוציאו אלבומים פנטסטיים ברמת טייטנס ראויה לשבח ויכולות ביצוע מרשימות וכל זאת מבלי לפגוע בשורה התחתונה: שיר שאשכרה הבנת מה רוצים ממך כשהאזנת לו, ולא רק שירת כחלק מאיזה קונספט הזוי שרק הלהקה מבינה.

אפרופו קונספט הזוי, כאן לא חסר. ניסיתי להבין אותו (הוא מוסבר לעומק באנגלית קצת מקרטעת באתר הלהקה) ודי הסתבכתי עם עצמי. ככל הנראה, מדובר בחמישה "פרקים", כשהאלבום הנוכחי הוא הפרק הראשון מביניהם, לא כולל "פרק אפס" שבו העולמות הידועים לנו בעצם נקרעו, התאחדו, והגיעו למצב פוסט-אפוקליפטי שמזכיר את יוון בתקופת האלים האולימפיים. יש כאן אלים שרוצים להכיר לעולם את מימד הזמן ומתמודדים עם בדידות, בניגוד לבני האדם שעבורם זמן הוא מוות, ו- A Prelude into Emptiness בעצם רוצה לגרום לנו להבין את מניעי האלים ואולי להזדהות איתם, כהקדמה למה שהולך לבוא באלבומים הבאים (השני כבר אוטוטו בחוץ). יש כאן לא מעט פילוסופיה, מיתולוגיה, ותחושת אבדון כוללת, אבל גם מבלי להכיר את הקונספט פשוט מרגישים את זה במוזיקה וזה בסופו של דבר, מה שחשוב.

השירים שהכי מדגימים את העניין הם "Lost Hope, New Hope Pt.1" – בו מרגישים ייאוש גדול, השירה מצויינת, והפזמון המלודי בו נטען "אנחנו לא לבד" מקבל משמעות נוספת, ו- "Lose Hope, New Hope PT.2" – התשובה האינסטרומנטלית לחלק הראשון ואחד השירים האינסטרומנטליים הטובים יותר ששמעתי לאחרונה. בדומה לאינטרו "Spires" ולשיר האינסטרומנטלי הכמעט סוגר "Prelude to Hollowlands", יש בו סיפור והוא לא מתפקד כ"ממלא מקום " בלבד, הקלידים תופסים פיקוד ולא רק נשארים מאחור, והוא מצליח להעביר עצב דרך מלודיה ואווירה ועדיין להפגין יכולות ביצוע. במיוחד בשני השירים אלה אפשר לראות את הדמיון לקו המחשבה של Symphony X, עם מעט טירוף נוסח Beyond Twilight ומכיוון ששתי הלהקות האלה אהובות עליי ביותר אפשר להבין את הקראש המיידי שלי.

קשה לי לבחור שירים ספציפיים עדיין, כי קשה לתפוס את כל מה שהולך שם גם אחרי כמה שמיעות, אבל "The Creation" עשוי להיות דוגמה טובה: עמוס בסולואים פסיכיים (גיטרה, בס, מה לא) ומציג פזמון מהיר עם שירה תיאטרלית שפוגע ישר במקום, אבל כל המהירות והקצב דווקא מוסיפים לאווירה במקום לגרוע ממנה. Jan Manenti, הזמר באלבום הזה וגם הזמר של Love.Might.Kill, נשמע כמו Russell Allen צעיר ומפגין יכולות ווקאליות מדהימות, בקול מחוספס ו"מטאלי" אבל עדיין רך מספיק כשצריך. הזמרת שמפציעה פה ושם, Margherita Leardini, גם היא בחירה מצויינת: לא עוד זמרת אופרה שתתן את ה"קונטרה", אלא מצו-אלטית עם קול מלטף ועשיר שיודעת יפה מאוד גם לנשוך חזק, וואו! זה גם המקום לציין לטובה את התיפוף המדוייק, עבודת הקלידים המעניינת שלא נשארת רק מאחור, וכמובן את הגיטרות עליהן נשען האלבום כולו, שמפגיזות גם בריפים עם סאונד כבד ומלא וגם בסולואים מהירים אך לא מתישים את האוזן. גם מקומה של הבלדה המתמרחת לא נפקד, והשיר הסוגר הוא בדיוק מה שמצופה ממנו להיות – חזק, רגשני, ממלא, איטי לפחות עד לסי-פארט שם יש השתוללות מתבקשת (ודי מיותרת לדעתי אבל ניחא).

אם זה לא היה ברור, הכל מינורי, אפל ועבה, קל לטבוע באווירה הזו. גם כש Chronos Zero שמים פוקוס על המלודיה, והזמרים והקלידים מרחפים להם בליינים תיאטרליים, תמיד תהיה איזו "עריסה", תמיכה מאחור שתשמור על הקצב. עוד לא הצלחתי להבין איך המשקלים שנשברים כל שתי תיבות בערך לא גורעים מהעניין אלא ממקדים עוד יותר את הפוקוס על הפרונט (כנראה שילוב של זמרים ממש טובים יחד עם חטיבת קצב מדוייקת להפליא וגיטריסט שממש יודע מה הוא עושה), זו אולי הלהקה הראשונה שאני שומעת שמצליחה לעשות את השילוב הזה, אבל כך או כך מדובר בג'אקפוט רציני מבחינתי.

אני יודעת שייקח לי לא מעט זמן באמת להבין את A Prelude into Emptiness, אבל גם בלי להבין עד הסוף הוא מרתק, שואב פנימה וגורם לך לרצות לחזור אליו. הכל שם מתקתק כמו שצריך, עובד מצויין גם לחוד ובעיקר ביחד. Chronos Zero היא "להקת הפייסבוק" הכי מטורפת שיצא לי לשמוע עד כה, בעיקר בזכות הראש והרעיונות של Enrico – מלחין וגיטריסט מחונן ביותר – אבל גם בזכות ההקפדה על הפרטים הקטנים, שכידוע אלוהים נמצא בהם. כמה שלא אנסה להעביר את התחושות במילים, כאן זה כמעט בלתי אפשרי. לחובבי המטאל הסימפוני, הפרוגרסיב, ולכאלה שסתם אוהבים תוצר ממש ממש איכותי מכל הבחינות – זה מאסט.