Cirrha Niva – For The Moments Never Done

אחד הדברים הכי כיפיים בגיג הזה, לכתוב ביקורות למטאליסט, הוא העובדה שמדי פעם אתה מקבל אלבום של להקה שבחיים לא שמעת עליה, והאלבום הזה מתברר כהפתעה טובה. לא אלבום השנה, אבל בהחלט משהו שיכול להעביר כמה שעות חסרות מטרה, או נסיעות בכבישים רטובים (ביומיים וחצי של חורף שיש לנו בארץ). כזה הוא האלבום השלישי של ההרכב ההולנדי Cirrha Niva. מעולם לא שמעתי על הלהקה הזו, אם אפשר לקרוא לה להקה – החבר היחידי ששרד מההרכב המקורי, שהוקם אי שם במהלך שנות התשעים הוא הגיטריסט, Rob Williamse (שגיאת הכתיב במכוון). אבל העובדה שקיבלתי אלבום של הרכב שלא שמעתי עליו מעולם לא עצרה בעדי, והחלטתי (כמו בדרך כלל) לצלול אל האלבום בלי שום הכנה מוקדמת, ולנווט דרכי בתוך המוזיקה לבד.

השיר הראשון, "The Fooling", הוא ללא ספק השיר הטוב באלבום – נפתח באגרסיית Nevermore טיפוסית, ומיד נשבר לבית מעולה, שבנוי על טהרת המקצב המרוסק, אבל לא ברמה שמזכירה הרכבי גרוב מטאל כמו Lamb Of God, אלא מעין מקצב שבור פרווה, או דיאט. הפזמון מלודרמטי אבל בהחלט נעים לאוזן, והיציאה לסי פארט מעניינת מאד, ומיד מדליקה נורה אהדה אדומה בראש, שכן הסולן החדש של הלהקה, Legrand (נו, טוב, שיהיה) מזכיר מאד את אחד מסולני המטאל האהובים עליי בכל הזמנים – סבסטיאן באך (Skid Row). סולו הגיטרה המפאר את הסי פארט המאד פשוט לא מתהדר בטכניקה יוצאת דופן או מרשימה במיוחד – אפקטיבי ופשוט.

השיר הראשון באורך 7 וחצי דקות, והשיר השני, שנפתח באקורדים פשוטים, הוא אחד השירים הקצרים באלבום, חמש דקות בסה"כ (רוב השירים נעים בין 6 ל 8 דקות). כאמור, "Dreamon" נפתח באקורדים פשוטים על Clean, נותן מקום לסולן ולסולנית האורחת Manda Ophuis להרביץ את שלהם. "Framed" מתהדר בריף בית מבריק בפשטותו שמשתלב מעולה עם תפקיד התופים הפשוט בעצמו. ואולי זה בעצם משפט המפתח בהקשר לאלבום הזה – זה אולי משווק כפרוג מטאל, ואולי נשמע לפרקים כמו פרוג מטאל, אבל זה לא פרוג מטאל. Cirrha Niva היא אחלה להקת פאוור אגרסיבית במיוחד, שנוטה לצבוע את השירים שלה בעיבודים מסקרנים ופשוטים, שיותר מכל מזכירים שהם בעצם אוהבים את Pink Floyd יותר מאשר, נניח, את Yes הטכנוקרטיים.

ההפתעה הגדולה היכתה בשיר החמישי, "Golan Heights". כאמור, התחלתי לשמוע את האלבום ללא הכנה מוקדמת, וזה אומר גם מבלי לבדוק את שמות השירים. ופתאום, באמצע ההמולה, אני שומע עברית – הופעת אורח של יובל קרמר, מחברי Amaseffer המעולים. השיר עצמו, בניגוד למילות הפזמון המטעות, לא עוסק במלחמת יום כיפור או משהו כזה, אלא בישו (ההוא, מהצלב, ומהסרט של מל גיבסון). ולמרות הסלידה שלי משירי אהדה לצלוב, מדובר בשיר לא רע בכלל, למרות הפזמון הקצת מעצבן שלו. אל תשכחו לבדוק את "Spring Before Winter", שמתהדר בקטע סקסופון צ'יזי אך מקסים, על מנת לאשרר את טענת ה-Pink Floyd שלי, שמשלבת היטב עם מוטיבים ברורים של Queensrÿche.

בשורה התחתונה, בתור אלבום רביעי אני מניח שמדובר באלבום קצת מאכזב, כי הוא נשמע די בוסרי, אבל אני יוצא משתי נקודות הנחה – הראשונה, זה כנראה האלבום הראשון של ההרכב שמגיע לתפוצה רחבה בעולם, וגם אלינו. השנייה, היא שמדובר בהרכב טרי לחלוטין בשביל מקים הלהקה, לכן אפשר אולי להתייחס לאלבום הזה כמעין אלבום "לידה מחדש" (אם כבר עסקנו בתמות נוצריות). הבעיה היחידה של האלבום היא הטקסטים הטיפשיים שלו, אבל גם על זה אפשר לסלוח, בעיקר כששומעים את הלחן והעיבוד המגניבים לשיר האחרון באלבום, "Self-Chosen". בקיצור, אחלה אלבום, לא מושלם, אבל לא מאכזב במיוחד.