Cradle Of Filth – Damnation And A Day

אנא תנו לי לפתוח ולומר שאלבומם החדש של קריידל הוא, מבחינתי, הפתעת השנה, גם אם עברו בינתיים רק ארבעה חודשים מהשנה הזו. למה? מכיוון שלאחר ארבע פיסות ה
shit הגולמי האחרונות שהוציאו קריידל (האלבום Midian, קצר-הנגן שבא בעקבותיו, אוסף כפול, ואז אלבום הופעה כפול), ציפיתי מהאלבום החדש לשום דבר מדהים יותר
מהבלטות עליהן דורכות רגליי ברגעים אלו. אולם, לא כך המצב עם !Damnation and a Day. מדובר בחתיכת אלבום מדהים, בו קריידל כמעט מצליחים לחזור לעצמם.

אל תחיו ביותר מדי אשליות, הסאונד עדיין שונה מאד מהסאונד הבלאקי הטוב שהיה להם פעם, ואמנם גם הפעם יש עודף בקטעי מעבר סימפוניים וכל מיני שכלולים אלקטרוניים משונים, אבל הפעם לפחות הם עושים מטאל (ואפילו מטאל טוב!) ולא סתם גיבוב של קלידים לא מקוריים, ריפים אנמיים ושירה מוגזמת. אז עכשיו, לאחר שסיימתי לסכם את כל מה שהאלבום הוא לא, אני מציע שניגש למה שהוא כן:

Damnation and a Day הוא יצירה בת כשעה ורבע של מוזיקה (על פני 17 רצועות נגינה), שלאחר הקשבה אינטנסיבית במשך שבוע, עוד לא מצאתי בה שיר אחד רע.
המגמה של המוזיקה שוכחת את Midian וממשיכה בדיוק איפה ש – Cruelty and the Beast נגמר. אמנם לא באותה מידת מוצלחות, אך באחת שאינה יותר מדי רחוקה.
הריפים כאן מהירים ועוצמתיים, והתופים מזכירים לפרקים את עבודתו של ניקולס ברקר, מתופף הלהקה בארבעת אלבומיה הראשונים, שמכר את נשמתו ל- Dimmu Borgir.
אולי אני מגזים קצת, כי אין כמו התופים שניקולס היה מביא באלבומים הישנים של קריידל, אבל בתופים באלבום הזה יש עוצמה מעולה שבהחלט היתה חסרה כבר מאז From The Cradle to Enslave.

מעבר לשימוש ההולך וגובר באלמנטים סימפוניים דלים (אני נשבע שבעוד שנתיים הם כבר יתיישבו לכתוב אלבום ותצא להם בטעות אופרה במקום מטאל), קריידל מתנסים כאן במספר סגנונות שלא התנסו בהם בעבר, החל מדת' מלודי, דרך פאוור, ועד הארדקור, ועם עצירות קצרות בבלאק מדי פעם. לדוגמא, השיר Hurt and Virtue, נשמע בתחילתו כמו שילוב בין הריפים של Dissection והקלידים של Children of Bodom, דבר שלא ממש איפיין את קריידל עד עכשיו. השיר Presents from the Poison-Hearted הוא תערובת חולנית שמתחילה במשהו שנשמע קצת כמו פאוור מטאל, ממשיכה כקריידל טיפוסי ועוברת לריף מהיר ומגניב כמו הימים המוקדמים של קריידל, המלווה בקלידים מדהימים שאני לא מצליח להבין מה הם מזכירים לי, למרבה הצער.

קצת ריפים הארדקוריים אפשר לשמוע בשירים כגון Babalon A.D שהוא גם השיר שבחרו קריידל בצורה לוקה למדי להוציא כסינגל וכקליפ. למה בצורה לוקה? כי שיר זה הוא אולי אחד השירים שהכי תלויים בשמיעתם כחלק מכל האלבום. להוציא את השיר הזה כסינגל הוא אולי הדבר הכי רע שקריידל היו יכולים לעשות לתדמיתם המעורערת כבר ככה. כאשר ראיתי את הקליפ של Babalon AD עוד לפני ששמעתי את האלבום, ציפיותיי מהאלבום ירדו לשפל המדרגה, שכן השיר לבדו (או הרבה יותר גרוע, בליווי הקליפ הפאתטי שלו) נשמע כמו פיסת זבל בלתי ניתנת לשמיעה. לעומת זאת, כששמעתי אותו כחלק מהאלבום כולו (והוא בא בו מאוחר, שיר מס' 12, לאחר שהורגלנו כבר לסגנון) נהנתי ממנו מאד.

האלבום אינו ננעל על סגנון אחד באף שיר, ויש בזה קסם מסויים. בעוד שבאלבומם המלא הקודם השילוב היחיד בין שני אלמנטים היה למעשה סוג אחד ספציפי של מטאל ואלמנטים
סימפוניים (שילוב שלדעתי היה לא מוצלח ומשעמם), באלבום זה יש בכל שיר שילוב בין כארבעה-חמישה סוגי מטאל, יחד עם אלמנטים סימפוניים שהפעם יותר משולבים בתוך השיר (ולכן הם גם יותר מעניינים), וקלידים בעלי סאונד אלקטרוני קל, מעודן, ומוצלח במיוחד.

שתי תופעות די מעניינות חלות באלבום זה, והן כנראה קשורות אחת בשנייה, אני מתאר לעצמי שבעקבות ביקורות לא מחמיאות מדי על קצר הנגן האחרון של קריידל: התופעה הראשונה היא שרמת הכתיבה של הלהקה השתפרה פלאים מאז הכתיבה חסרת ההשראה והעניין של Bitter Suites to Succubi או Midian. כנראה שהם הבינו שכשכותבים מטאל יש צורך ביותר מכמה ריפים לא מרשימים וקלידים סימפוניים גרידא.

התופעה השנייה היא שנראה שמפלס המסחור וההמולה סביב האלבום הזה נמוכה בצורה משמעותית מזו שהיתה כשהאחרונים יצאו. כשיצא Midian אני זוכר שלא היה חור שקריידל לא השאירו בו פרסומת . את Damnation and a Day לעומת זאת, הם מוציאים בשקט, ללא המולה, עם קליפ אחד שילווה את ההשקה, וזהו. עוד תופעה מעניינת היא ששירתו של דני פילת' השתפרה מאד. הוא כמובן כבר לא חוזר אל קול הבלאק המדהים שהיה לו בימים עברו, אך נראה שהוא משקיע קצת בלשיר ולא סתם הוגה את המילים כדי לצאת ידי חובה כפי שעשה ב… נמאס לי לומר כבר… Bitter Suites to Succubi.

לסיכום: הרי המדריך השלם לפי הטעם שלכם באלבומי קריידל הקודמים, האם כדאי לכם להתעניין האלבום הזה או לא:
האלבום הזה הוא מבחינתי למעריצי קריידל עם ראש פתוח ולאוהבי מטאל מיוחד ומעורב. על כן: הכרזתם על מותה של קריידל כבר כשהוציאו את Cruelty and the Beast? חבל לכם על הזמן. אהבתם את Cruelty and The Beast? שווה לכם לבדוק את זה! אתם קריידלונים שיאכלו כל מה שדני מביא להם? אז למה אתם מחכים??? קריידל הפתיעו אותי, ובגדול, ולי אישית האלבום הזה ממש החזיר בהם את התקווה. שווה שמיעה, בהחלט.