Cradle Of Filth – Godspeed On The Devil's Thunder

אין ספק שלהקת הבלאק מטאל סימפוני \ גות' הקיצונית הבריטית המצליחה Cradle Of Filth עברה לא מעט גלגולים בקריירה הארוכה שלה, שהתחילה אי שם ב-1991. אם בתחילה עסקה הלהקה במשהו שקרוב יחסית לדת' מטאל, בתקופת הדמו Orgiastic Pleasures Foul וקצת אחריו, היא עברה לבלאק מטאל מלודי יחסית לקראת אלבום הבכורה The Principale Of Evil Made Flesh. ההצלחה התחילה להגיע, והלהקה הפכה להיות מופקת יותר, מלודית יותר, גותית יותר, כשהשילוב של קלידים הולך וגובר. לאורך כל הדרך נשמר סימן ההכר של הלהקה, סולנה Dani Filth, מי שהתווה את כל הקווים המוזיקלים וצרח את דרכו עם המילים הכתובות היטב שלו.

פסגת היצירה של הלהקה מבחינתי היה האלבום האפי Cruelty And The Beast, אלבום ששילב את המהירות הקדחנית שנתן ללהקה המתופף Nick Barker עם סיפור היסטורי אמיתי שעסק בקורותיה של הרוזנית אליזבת'ה באת'ורי, אחת הרוצחות הסדרתיות המוקדמות והעסוקות ביותר, ועיבודים גותים קודרים ועשירים. הבעיה של האלבום ההוא הייתה הסאונד הפלסטי הדק שלו, שעבר בסדר בגיטרות אבל די הכשיל את התופים, ומכל הבחינות – Godspeed On The Devil's Thunder הוא התיקון שהלהקה עושה לאותם גורמים שלא עבדו באותו אלבום קלאסי.

לאחר שבאלבום הקודם של הלהקה Filth עשה ככל שיכל כדי לצמצם את היריעה ולהחזיר את הלהקה לשורשיה מבחינת דלות ההפקה, מיעוט הקלידים והנטייה הבסיסית יותר של המוזיקה, הפעם הוא לוקח את כל הגורמים האלה לקיצוניות המתבקשת שלהם. עיבודים תזמורתיים עשירים, קלידים מרובים, מקהלות אופראיות, זמר בריטון שמופיע כמוטיב חוזר, שתי זמרות נשיות – הקבועה Sarah Jesebel Deva (סולנית Angtoria בשנים האחרונות) ואחת נוספת – וסאונד עתיר בשר ושומן של Andy Sneap העסוק, שהפך להיות המפיק הקבוע של הלהקה.

אם נסכם את כל הקונספט הפעם, גם כאן יש יותר מקריצה ל-Cruelty, באלבום הזה עוסקת הלהקה בעוד מפלצת היסטורית שאכן הייתה פעילה במציאות. Gilles De Rais הוא עוד רוצח המונים מימי הביניים, שהיה בכיר בצבא הצרפתי ולחם לצד Joan Of Arc, אותה מצביאה צבאית שטענה שאלוהים הוא שמדריך אותה להילחם בבריטים. לאחר ש-Joan De Arc נלכדה ע"י הבריטים והוצאה להורג בשריפה על המוקד באשמת חילול הקודש, פרש De Rais לענייניו וכתוצאה מבזבוז כספים שהותיר אותו מרושש, הוא החליט לפנות לאלכימיה וכישוף במטרה ליצור לעצמו כספים נוספים. האמת שמתגלה מקריאה בתולדות חייו, הוא של סדיסט מיני רצחני שחטף, רצח ואנס מאות ילדים מהאזור שבו התגורר. לאחר שחטף כומר החלה הכנסייה המקומית לחקור את הנושא, ולבסוף הוא נלכד ושורה של עדויות נגדו חשפו את הזוועות בהן היה מעורב.

האלבום עוקב אחר תולדותיו של De Rais מאז רגע שריפתה של Joan De Arc. לאחר האינטרו הסימפוני הקודר והמתבקש נכנס לתמונה השיר הראשון "Shat Out Of Hell" – או בתרגום מילולי "מחורבן מהגיהינום" – סוג של משחק מילים על "סגור מחוץ לגיהינום". הקרבה ל-Cruelty And The Beast ברורה מההתחלה – מהירות בלאק גבוהה, שלה אחראי המתופף הצ'כי החדש של הלהקה Martin Karoupka, שמחליף את איש At The Gates לשעבר Adrian Erlandsson. סיפור העלילה מוסבר, והאלבום בעצם נפתח עם "The Death Of Love", אחד השירים הטובים של Cradle Of Filth שמחזיר אותנו לימים המלודים של האלבום Midian, כולל Harmony Riffs שלקוחים ישירות מ-Iron Maiden. השיר בעצם תולה את הרשע של De Rais באהבתו אל Joan Of Arc, ברגע שריפתה על המוקד כנקודת המפנה שהובילה אותו אל הכישוף ועבודת השטן שבה הוא עוסק מאוחר יותר.

את De Rais המפלצתי מגלם השחקן הבריטי Doug Bradley, שחוזר כמעט כל אלבום של הלהקה, ומוכר בעיקר כמי ששיחק את Pinhead בסדרת סרטי Hellraiser של Clive Barker. השילוב בין קטעי ההקראה הדרמטיים שלו עם התזמורות, הקלידים, השירה האופראיית והריפים הקודרים הופכת את מרבית שירי האלבום ליצירות מופת גותיות. אם את כמה מאלבומי העבר של הלהקה הגדירו אחרים כ-Extreme Goth Metal, את מרבית השירים כאן אפשר להגדיר שוב כבלאק מטאל סימפוני. מלודי, קליט יחסית, אבל לא שונה כל כך ממה ש-Dimmu Borgir עושה בשנים האחרונות. הסינגל הראשון מהאלבום, "Honey And Sulpher", משלב את הגורמים המלודים יותר באלבום בריפים כבדים ודרמטיים ולמרות שהוא קליט יותר ממרבית השירים הארוכים והאפים של האלבום גם הוא רחוק מלהיות להיט מועדונים. בעיני אין ספק שהגישה של הלהקה כאן – שימוש בריפים מרובים, חילופי מקצבים, נטייה לשירים מהירים במיוחד – כל זה מוכיח את עצמו בלעשות את האלבום להמשך ישיר של Cruelty And The Beast, וככזה, האלבום הטוב ביותר שהלהקה הוציאה מאז.

אם כבר עוסקים בשיר הקאבר הפופי החסר, בגרסה המיוחדת של האלבום ניתן למצוא את האנטי-תזה לכך, הפעם מדובר בקאבר ל-"Into The Crypt Of Rays" הקלאסי של Celtic Frost – שיר שבעצמו עוסק בעלילותיו של De Rais, וככל הנראה בגלל זה נבחר להיות מכוסה כאן על ידי הלהקה. מינוסים קטנים אפשר עדיין למצוא, הקהל שמחפש את הכיוון הגותי יותר עלול להתאכזב מכך שאין באלבום ולא שיר קאבר קליט ומלודי אחד שיכול להיות סינגל, והקהל הקיצוני יותר עדיין עלול להתעצבן מכך שבאמצע שיר בלאק סימפוני צצה אותה Sarah Jesebel Deva ומקשקשת או בשירה או בדקלום, אבל בגדול כל המינוסים מצטמצמים לעומת הכוח והגישה רחבת היריעה של האלבום הזה.

למי שתוהה כיצד מסתיים האלבום והסיפור ההיסטורי, אפשר פשוט לקרוא באינטרנט או לגשת ישר לשיר הנושא האפי שסוגר את האלבום. שוב שילוב של מהירות קיצונית מונעת ע"י התיפוף החזק במיוחד של Karoupka, המתאים ביותר ללהקה מאז זה של Barker המיתולוגי. נגדיר את זה ככה, הכנסייה לא הייתה סלחנית עם הבחור – אמנם הוא לא קיבל את עונשה של הרוזנת באת'ורי, שנאטמה בחדר בעודה בחיים, אבל גם הוא לא שרד כדי לספר את עלילותיו. לסיכום, האלבום נכנס די מהר לרשימת אלבומי השנה שלי, עם כל הפומפוזיות והחשיבות העצמית של Cradle Of Filth ושל Dani Filth ספציפית, אי אפשר להכחיש את הכישרון, יכולת הכתיבה וההלחנה של חברי הלהקה, ואת העבודה שהם עשו כאן אלבום קונספט גרנדיוזי בכל מובן המילה, שמעטות הלהקות שמצליחות ליצור כמוהו ברמה שכזו.