Seth – La France des Maudits

הופעה קצרצרה, בת 3 דקות בערך, בטקס הפתיחה של אולימפיאדת פריז ב-26 ביולי, הספיקה כדי להפוך את ענקית המטאל הצרפתית Gojira למילה פופולארית במנועי החיפוש. גם ללא קשר לטקס הפתיחה, אירוע שבו צפו לפי ההערכות 30 מיליון בני אדם ושסיפק לפיכך הזדמנות פז להיחשף לקהלים חדשים, האפשרות שהמארגנים יפנו ללהקה אחרת מאשר "גוז'ירה" – המלכים הבלתי מעורערים של המטאל הצרפתי מזה רבע מאה – הייתה קלושה, היפותטית אפילו. אחת מאותן להקות, שלא זכו לכך שההאשטאג #Olympics יתנוסס לצד שמן, היא להקת הבלאק הצרפתית הוותיקה Seth. זאת, אף שניתן לראות בה מבחינות מסוימות טוענת אפשרית לכתר. שכן, אין טבעי יותר עבור להקת בלאק – שאלבומה האחרון ששוחרר ביולי השנה מוכתם בדמה של המהפכה הצרפתית – מלנגן בלוויית זמרת אופרה לצד ראשה הכרות של מארי אנטואנט; מלכת צרפת האחרונה ושם נרדף לאגואיזם צרוף וחסר בושה.

האלבום החדש של "סת", "La France des Maudits" ("צרפת של הארורים" בתרגום חופשי לעברית), הוא השביעי במספר של הלהקה, שנמנית עם הגוורדיה הוותיקה של הבלאק הצרפתי.

אלבום הבכורה של הלהקה מ-1998, "Les blessures de l'âme","רכב" על גל ההצלחה של חלוצות הבלאק הסימפוני, Emperor ובעיקר Dimmu Borgir. בהמשך הקריירה, הוציאו "סת" אלבומים שנטו לכיוון אקספרימנטלי יותר. באלבומים "Divine-X" מ-2002 ו-"Era-Decay" מ-2004 התנסתה הלהקה באוונגרד בסגנון Arcturus ואלבומה המצוין מ-2013, "The Howling Spirit", הושפע מהבלאק האטמוספרי של להקות כמו Blut Aus Nord ו-Deathspell Omega, גם הן מצרפת.

האלבום הקודם, "La Mursure du Christ" שיצא ב-2021, עמד בסימן שובה של הלהקה לשורשיה, מכמה וכמה בחינות. "סת" חזרו לנגן בלאק סימפוני, שברוח הזמן נוסף לו רובד של קטעים אטמוספריים, ושבו בנוסף להשתמש בשפת אימם.

במרכז האלבום השישי של הלהקה עמדה השריפה שכילתה באפריל 2019 את קתדרלת נוטרדאם בפריז; אירוע דרמטי ומטלטל שהיכה בתדהמה רבים מתושבי עיר האורות. "סת" לא הזילו דמעה למראה הקתדרלה הימי-ביניימית אפופה בלהבות. נהפוך הוא: הם ראו בקריסת אחד המונומנטים האייקוניים של בירת צרפת הזדמנות פז להשתחרר מצילה הקודר של ההגמוניה הנוצרית; חולייה ראשונה באפקט דומינו שעתיד לסלול את הדרך לתבוסת הנצרות ולעלייתו ולניצחונו המיוחל של אויבה המושבע, לוציפר. לְנֹכַח פתיחתה המחודשת של הקתדרלה האייקונית בתחילת דצמבר, בתום עבודות שיפוץ ושחזור מאומצות שבהן לקחו חלק אלפי אנשים, חלומם הרטוב של "סת" נותר, בינתיים, בגדר משאלת לב או פנטזיה לא ממומשת.

על כל פנים, האלבום החדש של הלהקה, שעומד גם הוא בסימן תהפוכות הזמן, יצא לאור בתאריך סימבולי: ה-14 ביולי, חגה הלאומי של צרפת שמציין את היום שבו ב-1789 הסתערו המונים על הבסטיליה; בית הכלא הפריזאי הידוע לשמצה ואחד מסמליה של צרפת המלוכנית. 

כמו ב-"La Mursure du Christ" גם ב-"La France des Maudits", "סת" לא ממהרים להנמיך את גובה הלהבות ומבקשים גם הפעם לערער את יסודותיו של הסדר הקיים. אך במקום להצטרף למשל לסניף הפריזאי של התנועה לאיכות השלטון, הם מניפים את נס המרד וקוראים למהפכה בשמם של חלכאים ונדכאים. הם מגיחים מהקטקומבות האפלוליות, וכסוכני כאוס מיומנים וחדורי מטרה הם מדיחים את ההמונים לדבר עבירה. הם משלהבים אותם לזרוע הרס וחורבן במעוזי הנצרות ומסיתים אותם לטמא, לחלל ולחרב כל סממן דתי שניצב בדרכם.

ככל שהאלבום מתקדם, פריז הולכת ונצבעת בצבע ארגמן בוהק. שטפי דם מציפים את רחובותיה של העיר; דמם של כוהני דת שמוצאים להורג כדי להכשיר את הקרקע להמלכתו של לוציפר. "סת" לא פוסחים על אחד הסמלים המובהקים של המהפכה הצרפתית: להבה הבוהק של הגיליוטינה. זו  משמשת אותם כדי להתיז את ראשיהם של הכמרים ולהשלים בכך ביעילות את הרצח הסיטונאי של כלי הקודש הנוצריים.  

סת'. האם ראשים עומדים להתגלגל?

האם בעקבות האזנה לאלבום צפוי גם לכם גורל אכזרי דומה? האם גם ראשיכם עלולים חלילה וחס להיחבט ללא רוח חיים בסל נצרים לאחר רדת להב הגיליוטינה, לקול מצהלות המון פריזאי צמא דמים ונבער מדעת? אם לחדד, השאלה הנשאלת היא האם המהפכה והכאוס שמבקשים "סת" לחולל באים לידי ביטוי גם מבחינה מוזיקלית? ובכן, היו סמוכים ובטוחים שבעת האזנה לאלבום ראשיכם יישארו לבטח במקומם, ובחלק מהשירים אף לא תיפול שערה משערות ראשיכם.  

"סת" החלו אמנם את פעילותם המוזיקלית לפני שלושה עשורים, אך בדומה לגברים ונשים בגיל העמידה שמנסים להיאבק בפגעי הזמן, גם הם משתדלים לשמור על עור פנים צעיר ורענן. את המאמצים הללו אפשר לכנות בתואר הלא מחייב "מטאל היברידי": מטאל שמנסה לגשר בין ישן ובין חדש, בין אולדסקול לבין סאונד מודרני. אך בדומה לסוללה של רכב היברידי שעלולה להתרוקן ולגרום לרכב להיעצר, גם במקרה של "סת" כוחות הסוס נעצרים למרבה הצער באמצע הדרך.  

"Paris des Malefices" הוא פתיחה ראויה ומהדהדת לאלבום, עם בליל חולמני של קולות נשיים רכים וענוגים שעליו מסתערים בחמה שפוכה בלסט ביטס וטרמולו. שירתו מלאת החלודה של הסולן סנט וינסנט, שלפרקים נשמע כמו תובע נמרץ שמקריא בפאתוס סעיפים מכתב אישום דמיוני, לעיתים מתנגש ולעיתים משתלב עם הקולות המלאכיים. כמו מריאן, האישה העירומה למחצה בציור "חירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה שמשלהבת את ההמונים לעבר המהפכה המיוחלת, שיר הפתיחה מבקש לאותת על הכיוון המוזיקלי של האלבום.

גם בשיר השני, הבלסט ביטס והטרמולו בסגנון "הגל השני של הבלאק" יוצרים חומת סאונד אגרסיבית מרשימה. אך בתוך החומה ננעצים לפידים וקולות מקהלה מהדהדים שיחדיו יוצרים אווירה גותית ודרמטית. עבודת הגיטרות בשיר זה ראויה לציון.

"La Destruction des Reliques" הוא שיר גרנדיוזי וסוחף. בחלק גדול מהשיר הקצב הוא מהיר: קצב של פסיעות רגליים שרומסות פסלים שהוטחו לקרקע. לקראת סופו, הכאוס נשבר וכלי נשיפה והקלידים, שלאורך כל השיר ממלאים תפקיד דרמטי, נותנים לשיר את הגרנד פינאלה שלו.

לבו הפועם של האלבום הוא הרצועה הרביעית, "Dans le Cœur un Poignard": רקוויאם בלאק מטאל איטי ופוצע, שאת ההרמוניות העדינות שלו חותך ליין גיטרה בסגנון סירנות וקולו החרוך של הסולן.

לאחר רצועה אינסטרומנטלית קצרה ("Marianne") קצת לאחר אמצע האלבום, מתחיל   "La France des Maudits" לאבד מומנטום. הרצועה שלאחר אותה "הפוגה הומניטרית", "Ivre du Sang des Saints" עודנה מפגן מרהיב של אגרסיביות חסרת פשרות בסגנון Marduk מצד אחד ושל אטמוספריות חולמנית מצד שני. אך לקראת סופו האלבום קופא מלכת; כמו מוצא עצמו מול בריקדות.

השיר השביעי והשיר השמיני חוזרים על אותם מוטיבים ואלמנטים סגנוניים שהופיעו בשירים קודמים באלבום, אך נמתחים לעייפה על פני זמן רב יותר (כשבע דקות וחצי וכשמונה דקות בהתאמה). כך שמבחינתי, הקולות האופראיים ברצועה השמינית אינם אלא פיהוק ממושך.

 אף שככלל, האלבום מספק הנאה, במיוחד לחסידי הבלאק המלודי, ומציע כמה וכמה רגעים טובים של מטאל גרנדיוזי, עשיר ודינמי, הוא לא יצירה מונומנטלית ופורצת דרך. גם לא בהשוואה לאלבומים קודמים של ההרכב, שהיו נועזים יותר, במיוחד "The Howling Spirit" מ-2013.

מי שאוהב את הבלאק שלו יותר אנדרגראונד – פחות בכוסות יוקרתיות של שמפניה מבעבעת ויותר בסגנון סודה קאוסטית – ירווה נחת מהאלבום "Satan Soldier of Fortune", השני במספר של פרויקט הבלאק מטאל הקנדי Departure Chandelier. האלבום של הפרויקט הפרנקופילי, שמעלה באוב פעם נוספת את דמותו של נפוליאון בונפרטה, הוא מטאל סימפוני לא מצועצע וכמאמר כותרת אחד השירים הוא יכול להיות דוקרני כמו מסמר של ארון קבורה.   

מנגד, מי שמחפשים בלאק אטמוספרי, הרפתקני ונועז; כזה שלא חושש מהחיבור או מהקישור למטאל מודרני – אפילו לשירת "קלין" רחמנא ליצלן – יגלו עניין רב יותר באלבום אחר שיצא גם הוא בלייבל Nuclear Blast שבו חתומים "סת": "Coma" של Gaerea הפורטוגזים.

בדומה לרשת קמעונאית מצרפת, שערב כניסתה לישראל הבטיחה גדולות ונצורות, אך לא חוללה את מהפכת המחירים שהבטיחה, גם התמה המרכזית של האלבום של "סת" – מהפכה כאוטית שתרעיד את אמות הסיפים  –  היא בגדר הבטחה שלא בהכרח מתממשת. לצד מי שיאהבו את ההפקה הגרנדיוזית והמלוטשת היטב, יהיו כאלה – שבדומה למהפכנים שמוטטו בכוח הזרוע את שלטון המלוכה האבסולוטי ובאו חשבון עם האריסטוקרטיה הגאוותנית – יבקשו שהליטוש יהיה דווקא בגרסתו המדממת וחסרת הרחמים, אם אפשר בלהב הגיליוטינה המוכרת והאהובה.