Cradle Of Filth – Thornography

05/02/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Under Pregnant Skies She Comes Alive like Miss Leviathan
  2. Dirge Inferno
  3. Tonight In FLames
  4. Libertina Grimm
  5. The Byronic Man
  6. I am the Thorn
  7. Cemetery And Sundown
  8. Lovesick for Mina
  9. The Foetus of a New Day Kicking
  10. Rise of the Pentagram
  11. Under the Huntress Moon
  12. Temptation

בואו נתחיל עם האמת. Cradle Of Filth הם בעצם זמר קטן ממדים וצרחני בשם דנייאל לויד דייבי, הידוע גם כדני פילת'. הבחור היה שם מאז ההתחלה של הלהקה ב-1991 כלהקת דת' מטאל והוא בעצם השריד היחידי שנשאר מאז, כשכל חברי ההרכב התחלפו מסביב כמו שחקנים במחזה משתנה, הבימה גם הוחלפה, ורק השחקן הראשי דני נשאר עומד באמצע. בואו לא נכחיש שזה גם פגע בלהקה.

Cradle Of Filth אמנם ממשיכה למכור הרבה מאוד אלבומים לקהל הגותי, אבל רוב קהילת הבלאק שעוד הייתה ללהקה באלבום הבכורה The Principle Of Evil Made Flesh כבר נטשה אותה מזמן, ואני מעריך שלמרות שהאלבום הזה הוא אחד מהיותר טובים שיצאו ללהקה, הוא עדיין משלב מספיק קיטש והתחנחנות למיין סטרים כדי שהמעריצים הוותיקים לא יחזרו אל הלהקה בשמחה. אולי הדבר השונה ביותר באלבום הזה מכל מה שעשתה הלהקה בעבר הוא השימוש בקול החצי מלודי שבו התחיל פילת' לשיר. שמענו גרסא ראשונית של זה בשיר שבו השתתף באלבום האוסף Roadrunner United, וכאן הוא חוזר על התעלול הזה לעיתים תכופות.

האגדות אומרות שהוא באמת יודע לשיר מלודי, אבל טוען שהשירה הזאת לא מתאימה ללהקה, ולכן הוא בוחר לשיר כאן בסוג של שירה מלודית מחוספסת מאד, שהזכירה לי בצורה חזקה את זו של מרטין וולקיר, סולן הלהקות Sabbat ו-Skyclad לשעבר, אדם שפילת' בעצמו כבר הודה שהיווה השפעה גדולה עליו גם מבחינת השירה וגם מבחינת כתיבת הטקסטים. חלק מהזמן זה עובד. שני השירים הראשונים באלבום משלבים ריפים שלקוחים יותר מת'ראש עם יסודות הבלאק שעוד נותרו בלהקה, המתופף האדיר אדריאן ארלנדסון, שמאז עזב את ההרכב, נותן כאן הופעה מצוינת והסאונד החלק והמלוטש יושב היטב על הלהקה.

עוד שינוי גדול הוא המחסור בקלידן, בשעה שאלבומם הקודם, Nyphetamine, התאפיין בכמות הרגילה (והגדולה) של קלידים, הפעם מרגישים בבירור שפאוול כבר אינו חלק מההרכב והקלידים הם פרי עבודתה של נגנית סשן. התוצאה היא מוזיקה הרבה פחות גרנדיוזית ומלוקקת – הרבה יותר פשוטה ובסיסית, דבר שלדעתי רק תורם ללהקה. השיר "The Byronic Man" הוא שיר בעל פוטנציאל מוצלח בעליל, שמחורבן קשות ע"י נוכחותו של ויילה וואלו, סולן להקת הגות'-פופ H.I.M. (ראשי תיבות של His Idiotic Masturbation?). בשיר הזה כלו כל הקיצים, כשהלהקה במודע מנסה לקלוע לטעם הגות'י הילדותי והנמוך ביותר – תסלחו לי, אבל אני צריך הפסקת הקאה של כמה דקות…

יש לא מעט שירים שמצילים בעיני את האלבום, השיר "Cemetery And Sundown" לא נשמע ממש כמו שיר של Cradle, אבל זו אחת הסיבות שהוא עובד. זה נשמע כמו שילוב של Paradise Lost ו-Anathema ישנים, חיבור מוזר בהתחשב בעובדה שדארן וויט, הסולן המקורי של Anathema, היה גם אחד המתופפים הראשונים של Cradle, לפני הצטרפות ניק בארקר המיתולוגי. קטע חזק הוא "Rise Of The Pentagram", שבע דקות אינסטרומנטאליות מבריקות שמראות שבבסיס של הלהקה עדיין יש חבורה מוצלחת מאד של נגנים – האינטרו הפותח מדוקלם ע"י השחקן הבריטי דוג בראדלי, הידוע כמי שמשחק את Pinhead בסדרת סרטי האימה Hellraiser, זאת לא הפעם הראשונה שהלהקה עובדת איתו, והוא מרשים כרגיל.

סוג של סטייה שבכל זאת לא הבחילה אותי לגמרי היא הביצוע של ההרכב ל-"Temptation", שיר פופ נחות של הרכב בשם Heaven 17. זה פופ, זה קיטש, אפשר לומר על זה הכול, אבל לדעתי משהו בסטייה הזאת עובד, לא כבלאק, אלא כסוג של שיר גות' מטאל. מי שרוצה Cradle כבדים, או דמויי בלאק, עלול בשיר הזה לקבל עוויתות ולדמיין את פילת' כששרה ג'יזבל, זמרת הרקע הכבדה, יושבת עליו. לסיכום, האלבום הזה לא ישנה דעה של אף מטאליסט קיצוני לגבי הלהקה, הם לא הפכו להיות ת'ראש מושחר וכבד וגם לא חזרו להיות בלאק אמיתי, אבל כן יש בו נועזות, חדשנות, וחזרה מסוימת למוזיקה יותר בסיסית ופחות מתחנפת (מלבד הקטעים שציינתי), ולו בגלל זה הוא ראוי להאזנה, למרות שראוי כבר לשנות את שם ההרכב ל-Cradle Of Danni, או Danni Of Filth…