Crossfire – Dirty Games

כאחד שחי בבועה, ושומע על מה שקורה בעולם כמה שנים אחרי כולם, יצא שלא שמעתי על crossfire. קיבלתי את אלבום הבכורה שלהם, ולפני שהתחלתי לשמוע אותו, חיפשתי קצת מידע עליהם ברשת. חוץ מראיון ב"מטאליסט" מצאתי שהם הופיעו בקדם אירוויזיון עם יזהר כהן, וחרשו את הארץ בשנים האחרונות במופעים משלהם, וערבי מחווה ללהקות גלאם מטאל.

אז חשבתי לעצמי – מה לעזאזל קיבלתי לסקר? קדם אירוויזיון וערבי מחווה לבון ג'ובי? אני גאה לבשר לקהל הקוראים – crossfire הרוויחו מעריץ חדש. אלבום הבכורה שלהם, dirty games, לא יוצא לי מהמערכת כבר שבוע, ולקוחות בחנות שבה אני עובד משוכנעים שהם נכנסו למנהרת זמן וחזרו לשנת 1987.

למי שעדיין לא מכיר – crossfire היא להקה ישראלית, שהחליטה להחזיר לחיים את שנות השמונים ואת ז'אנר להקות השיער. למי שלהקות כמו "מוטלי קרו", "סקיד רו", "whitesnake" עושות לו פריחה, רצוי שיתרחק מהאלבום שלהם, כי הוא הולך להתבאס – crossfire מנגנים בדיוק את מה שהם אוהבים: גלאם מטאל גאה, עם כל הפוזות והסאונדים המתבקשים, קלידים מסונתזים, ריפים בלוזיים בניחוח של פעם בליווי סולואים מנצחים, שירי מיד טמפו מלודיים, טקסטים שמתעסקים באהבה, בחורות, אלכוהול ועוד קצת בחורות בשביל התיבול.

מייד כששמעתי את הדיסק שלהם, רציתי לבדוק אם מדובר בבדיחה. באתר שלהם אפשר למצוא קטעי וידאו, וביניהם ההופעה בקדם אירוויזיון של 2005, אותה הופעה עם יזהר כהן (שהיה סוג של גלאם בישראל, רק בלי הדיסטורשן). תקוותי קיבלה אישוש – לא מדובר בבדיחה, כי אם במוזיקאים מוכשרים בטירוף שחיים את הגלאם עד הסוף – גלעד פסטרנק הגיטריסט דופק שואו מדהים, כמו בימים הטובים, בהם בהינו בסלאש וריצ'י סמבורה מתנהגים כמו לפחות חצי אלים על הבמה. בנוסף – פסטרנק הוא גיטריסט מדהים, שבנקל מעיף את מיטב הגיטריסטים בארץ מהמשוואה.

אסף עינב, הסולן, משתדל להתלבש כמו אקסל ודיוויד לי רות', ולשמחתי, לא מאכזב בשואו שלו. הבנאדם טוען לכתר "סבסטיאן באך הישראלי". חברים – מדובר בסולן פצצה, שמרביץ ביצועים קוליים נפלאים באלבום. אורן זיו (בס), איתי טרגנו (קלידים) ויובי חייבי (תופים) דואגים להשלים את ההרכב המנצח (למרות שבאלבום התופים הוקלטו ע"י אבי דיאמונד, לשעבר ב"אורפנד לנד").

אני מזכיר שוב, אם אתם לא ילדי אייטיז (שקיבלו את "ניו ג'רזי" של בון ג'ובי ו"טראש" של אליס קופר כשביקשו ממוכרי תקליטים עייפים לשמוע קצת הבי מטאל, אי שם בכיתה ז'), רוב הסיכויים שהדיסק הזה יעשה לכם לא טוב. אבל אם, כמוני, גדלתם על השיער הנפוח של "אקסטרים" והפאסון של וינס ניל, והתכנית האהובה עליכם היא vh1 rocks, זה האלבום המושלם בשבילכם, במיוחד בלילות קיץ מהבילים.

החיוך הנוסטלגי לא יורד מהפנים בזמן שאני מאזין לאלבום – החל מהשיר הראשון באלבום, heartbreaker (בו עינב מרביץ ביצוע ווקאלי שלא יבייש את אסכולת בון ג'ובי-אקסל רוז), דרך השיר השני שמזכיר את "סקיד רו", ל never give it up שיכול להיות שיר הסיום ל"זאב צעיר 3", והבלדה הקורעת all I need. ההערצה שלהם לאינגווי מלמסטין מקבלת גם היא ביטוי, בקטע אינסטרומנטלי שכולו מחווה לגאון השמן מפעם – t.k.o הוא הפגזה מרשימה של פסטרנק, שבא להבהיר לנו שהוא מאד, אבל מאד, אוהב לנגן כמו האלילים שלו. שהם במקרה, האלילים שעליהם גדלנו.

40 הדקות של האלבום הן ממתק נפלא לסיום הקיץ. השירים הקלילים לצד הכבדים, הפאסון של בגדי העור, הסאונד המושלם (מי היה מאמין שהדיסק הזה הוקלט בארץ???), הניקיון והדיוק בעיבודים ובלחנים. הרי, רק משמות השירים אפשר להתחיל לחייך – feel the meat (tonight) ו rock it. נו באמת – ברור שבדיסק הזה אנחנו הולכים לעשות פאן.

חששותיי התבדו, אלבום הבכורה של crossfire הוא לא בדיחה, כי אם הצהרת כוונות מגניבה במיוחד. אם כבר כל העולם עושה קאמבק לאייטיז, הגיע הזמן להביא את האייטיז לארץ באיחור של עשרים וחמש שנה, לפחות בתחום המטאל.
עוד לא היה לנו בארץ הרכב שכזה, שכל כולו מוקדש לטהרת הפאן של בירה ובחורות, זולות בהתאמה. עוד לא היה לנו הרכב שמורכב ממוזיקאים מוכשרים כשד, שבמקום ליצור יצירות נפוחות מחשיבות עצמית, מעדיפים להעלות חיוך על פנינו.

Crossfire מפגיזים בארסנל כבד של נוסחאות גלאם מטאל, והרווח כולו שלנו: הם נשמעים אמריקאים לחלוטין, נטולי מבטא ושיוך גאוגרפי, ויכולים לעמוד בשורה אחת בכבוד בין גדולי ההרכבים של פעם. אלבום הבכורה הנפלא שלהם נכנס למדף הקלאסיקות שלי, לצד dr. feelgood של מוטלי קרו, slave to the grind של סקיד רו, new jersey של בון ג'ובי ו pornography של אקסטרים, בעוד אני חוזר לסלנג שמורכב מ"גזעי", "שאפה" ו"חנאבץ".

הסיבה היחידה שאני לא נותן לאלבום ציון חמש מלא היא החשש שלי מרלוונטיות. נכון שבמשך שבוע אני הולך עם חיוך מאוזן לאוזן בעודי שומע את עינב שואג ואת פסטרנק חורך את המיתרים, אבל השאלה היא האם גם בעוד חודשיים אני עדיין איהנה? האם בעוד חודשיים הסיפוק הנוסטלגי יהיה חזק מספיק? בינתיים, התשובה פשוטה – למי פאקינג אכפת?? תנו לי בראש, תחזירו אותי לגיל 12, ותעזבו אותי בשקט.