Crowbar – Symmetry In Black

לביצות של לואיזיאנה יש שלל תופעות לוואי ובהן בתים רדופים, בובות וודו, מצעדים ססגוניים, ערפדים (היי – פעם טום קרוז היה משכנע!) ואפילו סופות הוריקן… כל החספוס והתרבות האלטרנטיבית לא פסחו על תרבות המטאל. אמני המדינה הדרומית בארה"ב העמיקו חקר בנושאים מטילי אימה והתוצאות לאורך השנים היו מגוונות. Down הפופולרית, Eyehategod המחתרתית ו-Acid Bath הנישתית הן רק כמה מהבולטות שבלהקות המדינה. בין לבין, גם כן בסביבות 1991 כמו חברותיה, צמחה לה Crowbar שמנסה בהצלחה לא מבוטלת ליהנות מכל העולמות. המוזיקה שלה לא מתחנפת אבל לא מנוכרת, לא מורכבת אבל לא קלישאתית. שירים אלמותיים כמו "All I Had (I Gave)", "Planets Collide" ואפילו "Cemetery Angels" מהשנים האחרונות משלבים בין הדיסטורשן למסתורין בחוש מוזיקלי יוצא דופן. לסיבוב הנוכחי מגיעה Crowbar בעמדת פתיחה אחרת. מצד אחד – קצת פחות נוחה, ללא הבסיסט המוכשר Patrick Bruders שהעדיף לדבוק באחות הגדולה והמקובלת Down. מצד שני, עם הבסיסט, הסולן והמייסד Kirk Windstein שעזב את אור הזרקורים והחליט להישאר דווקא עם היצירה האישית שלו, עם Crowbar.

ואכן, ב-Symmetry in Black הושקעה המון מחשבה. נדמה שכל תו בו ממלא בדיוק את התפקיד שיוצריו ייעדו לו. לפחות בחציו הראשון, האלבום מהווה קפיצה אדירה קדימה בתהליך שעובר על Crowbar בין אלבום לאלבום. אם פעם החבר'ה היו מיואשים ופגיעים ובהמשך התרככו, בסיבוב הנוכחי הם מבוגרים יותר, מפוכחים, יודעים כיצד לקלוע בחוכמה לטעמו של הקהל. השיר הפותח "Walk with Knowledge Wisely" ברור ונוקב לחלוטין, מבלי שהוא מוותר ולו במעט על הטון הבשרני של הלהקה. "Symmetry in White" מביא רוח דומה ואפשר ממש לשמוע דרכו את העשן בחדר החזרות. קולו של Kirk חרוך והוא עדיין נגיש מתמיד באופן שכנראה ימשוך מעריצים חדשים. ארחיק לכת ואומר שחובבי הצד הכבד של Mastodon יוכלו למצוא כאן ביתר קלות את שער הכניסה שלהם לעולם של Crowbar בפרט ושל ניו-אורלינס בכלל.

האלבום החדש ממשיך לשלב בין המוכר למפתיע. בשירים כמו "The Taste of Dying" ו-"Ageless Decay", הגרוב ש-Crowbar תמיד ניחנה בו יותר משכנותיה, שובר שיאים ואולי לחלקכם יזכיר את High On Fire לעתים. מהצד השני, תזכו לשמוע גם את הצד הרך של הלהקה, "הרגיש" ככל שתרצו לקרוא לו כך, ב-"Amaranthine" הקורץ ל-"I Have Failed" הקלאסי. הניסיון לשלב ריף פשוט וצלול יחסית עם קול גבוה אבל אמיתי ומהבטן, שאצל להקות מסוגה של Gojira כבר שנים נשמע מכני ומאוס נשמע כאן אותנטי וכואב.

העניין היחיד שמונע מהאלבום הזה להיות באמת מוצלח הוא הקיצוניות של השינוי. לקראת הסוף השירים מתחילים להיות קלים מדי באוזן – כשאני שומע Crowbar אני לא רוצה שיעשו לי הנחות, אני מחפש שירים שיפרקו את המערכת. זאת הסיבה שחבל לי על שירים כמו "Teach the Blind to See" או "A Wealth of Empathy" שחסרה להם הטינופת של הסלאדג', מה שמקרב אותם יותר מדי אל הדום מטאל הרגיל. זה לא שהם שירים גרועים – כל ניסיון להציג אותם ככאלו יהיה טעות. אי אפשר גם להתעלם מהעובדה ש-Crowbar תמיד הייתה בין הלהקות החורניות פחות בחבורה ועדיין, חלק משירי האלבום החדש לא משקפים את העומק והמסרים שיש במילים שלהם, את היכולת לקחת את האווירה הקודרת (כמו ב-"Let Me Mourn" מהאלבום הקודם, Sever the Wicked Hand) ולהוציא ממנה משהו חיובי.

האזנתי המון ל-Crowbar בתקופה האחרונה. אני בכלל לא בטוח אם חלק מהשירים ב-Symmetry in Black הם לא מהטובים שנכתבו על ידי הלהקה אי פעם. האלבום משלב בין נקודות החוזק של מספר תקופות בעבר והסיבה היחידה לקחת צעד קטן אחורה ולא להתפעל עד הסוף היא כמות הרכיבים החדשים שהתווספו בזמן קצר כל כך. יש להניח שרוב המעריצים מצפים לקבל עוד ממשהו מסוים וממנו לא יחסר להם, אבל חלקם עלולים לצאת מבולבלים משמיעות ראשונות של האלבום הזה. ניכר גם שהשינויים בהרכב הלהקה, כמו גם בפעילות של חבריה מחוצה לה והפחתתה, השפיעו לטובה על רמת הכתיבה שמעולם לא באמת היה בה קושי. אין לדעת לאן המגמה הזו תמשיך בפעם הבאה ועד אז – Symmetry in Black הוא אחלה אלבום רציני, מהורהר אבל נהדר לא פחות.