Cryonic Temple – In Thy Power

מישהו זורק עלי להקות עם השמות הכי פאוור מטאל שיש. איך עוד אני אסביר מאיפה נחתו עלי Cryonic Temple? בכל מקרה, שם פאווריסטי או לא, התפניתי לעשות את מה שאני יודע לעשות הכי טוב לאלבומים חדשים, לעבור עליהם כמו בולדוזר.

האינטרו של האלבום, "The Sleep of The Innocent", מרוצף קלידים מלנכוליים מעט, עם המון רגש וגם כמה שטיחים טורקיים, עבודת יד. גיטרה מלאת רגש מתלווה כאן, ומשלימה את אחד האינטרויים הכי מבטיחים ששמעתי. השיר השני פותח לנו ת'תחת באגרסיביות יתרה, ומזכיר את גרייב דיגר בנגינה, שזה כבר מעלה אחת מעל כל הדברים החדשים ששמעתי לאחרונה, רק עם שירה נקייה וגבוהה, שנשמעת כאילו יצאה מאותה בית החרושת שממנו יצאו הסולנים של לבירינת' וראפסודי.

הסולן מראה לנו גם ביצים בפזמון, עבודת גיטרות נהדרת, קצת עבודת סאונד על הסולן, ליריקה פאווריסטית להפליא, ושיר פאוור נהדר, ללקק את האצבעות כאילו רק אכלנו עוגת נפוליון. סולו נפלא, עבדות רית'ם מעניינת ולא חורגת מהגבולות שלה, יש לחבר'ה האלה פוטנציאל. מזמן לא כתבתי כ"כ הרבה מילים על 2 שירים. מגיע להם כל מילה.

השיר השלישי, שהוא שיר הנושא של האלבום, נפתח עם עבודת גיטרות מזוקקת כמו זהב 24K, הסולן שוב מפליא ביכולותיו, ומתופף שיודע מה הוא עושה, מוגשת לנו כאן ארוחת מלכים על מגש של כסף. נכון, הליריקה שוב מדברת על מלכים דרקונים וכל החבר'ה הטובים והישנים מהשכונה, אבל בשביל מה יש פאוור מטאל? כיף צרוף. קלידים לא מלוקקים מדי, עבודת קלידים ולא אוננות, מיני מאסטרפיס. כמה כשרון יש לחבר'ה האלה בידיים.

"Travellers in Time", השיר הרביעי, שוב מפציץ לנו את האוזניים בפאוור איכותי, והסולן ממשיך לגלות צדדים חדשים בשירה שלו. כמה ורסטיליות במיתרי קול. איפה הוא היה עד היום? כל שיר בונבניירה. לא חוזר על עצמו כמו בהרבה להקות. רק שימשיכו את הקו הזה, יש להם עתיד. עוד סולו גאוני, וואו. כאילו יש להם איזה תיבת אוצר של רעיונות. אולי זה משהו בבירה שלהם. צריך לייבא אותה לארץ.

עוד פתיחה רצחנית מקדמת את "Beast Slayer", ויש לנו ביד (או באוזן, תלוי איך מסתכלים על זה), את אחד השירים הטובים באלבום. הרבה השפעה מהלווין, וקטע שקט שנופל עלינו כאילו משומקום אבל משתלב נפלא, כמו כל דבר באלבום הזה, ונראה כי כל דבר מצליח לחבר'ה האלה. יהלום אמיתי, קצת ליד הבורסה של רמת גן. לא מוצאים היום הרבה דברים חדשים כאלה.

עוד מילים סתם יגרעו מהאלבום הנפלא הזה, ולכן אני יפסיק כאן, וימשיך ללקק את האצבעות. מומלץ בחום לאוהבי הפאוור הותיקים והחדשים כאחד. אוהבי הרעש ימשיכו לצחוק, אבל מה אכפת לנו. הפסד שלהם.