Cryptopsy – Cryptopsy

האם אי פעם שאלתם את עצמכם היכן נמתח אותו קו אדום בו להקה מבינה שזהו זה, הם עשו את שלהם וצריך לפרק את הבסטה? אני בטוח שלא פעם כל אחד מהקוראים שאל את עצמו את השאלה הזו כששמע להקה זקנה, אחת מיני רבות שפשוט ממשיכה להוציא אלבומים ולהביך את עצמה למוות בחומרים שלא נשמעים אפילו כמו חיקוי של עצמם. אני לא אכנס פה לדוגמאות כי בהרבה מקרים זה עניין של טעם וריח. בעיני, הקו נמתח בצורה די ברורה באחד משני מקרים. מקרה א' הוא כאשר הלהקה לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים של עצמה ולנגן את החומר של עצמה ומקרה ב' הוא כאשר הלהקה משנה סגנון בצורה כל כך קיצונית עד שהיא מצליחה לאכזב בצורה בוטה את כל המעריצים שלה ומי שמסביב.

Cryptopsy הייתה קרובה למקרה השני כאשר באלבומם האחרון, The Unspoken King ב – 2008 הם הביאו סולן חדש בשם Matt McGachy שאומנם צרח בצורה מרשימה, אך על הדרך תיבל את ה Brutal הטכני והכוחני שלהם בשירת Clean שלא כל כך ישבה עם מה שהלהקה עשתה עד היום ובנוסף הם צירפו ללהקה קלידנית בשם Maggie שהכניסה סימפולים אוירתיים לאלבום וקטעי קלידים. האלבום הזה עלה להם בחוזה עם הלייבל שלהם דאז – Century Media שזרק אותם ובהרבה מעריצים ממורמרים. עד היום לא מצאתי מעריץ אחד של הלהקה שקיבל את האלבום הזה באהבה ואף ישנם מעריצים רבים שויתרו סופית על הלהקה בגלל אותו אלבום כשחלקם הלכו ממש רחוק והאשימו אותה בהתמסחרות ובנסיון ליצור מטאל מיינסטרימי. באופן אישי, למרות שהערכתי את הרצון של הלהקה להתפתח אומנותית או להתנסות בדברים חדשים, גם התאכזבתי והרגשתי שזה ממש לא זה. לפני כחצי שנה בערך ששמעתי על האלבום החדש הייתי סקפטי כמו רוב העולם, אבל אחרי הראיון שלי לא מזמן עם ההליקופטר האנושי, מתופף ההרכב Flo Mounier, שהבטיח שלא תהיה יותר שירה נקיה ונסיונות מוזיקלים הזוים ובישר על חזרתו של הגיטריסט הקלאסי של ההרכב , Jon Levasseur שכתב איתו את רוב החומר הקלאסי של הלהקה. במקביל יצא השיר המטורף והמבטיח Two Pound Torch שהשאיר רושם חיובי מאוד, והציפיות שלי גדלו מיום ליום ורק רציתי לשמוע את התוצאה השלמה. אז רגע לפני שצוללים לאלבום קצת רקע על הלהקה עצמה.

למי שרחוק מהמטאל היותר קיצוני ולא יצא לו להכיר, Cryptopsy קמו להם ב Montréal שב Quebec שבקנדה. הלהקה נוסדה ב88' ובהתחלה נקראו Necrosis .לאחר כמה דמואים, ותהליך התגבשות ההרכב התקבע על השם החדש, הם הוציאו בשנת 93' את הדמו הראשון שלהם Ungentle Exhumation ולאחר מכן את אלבום הבכורה Blasphemy Made Flesh, שהכה גלים בסצנה הקנדית ובסצנת ה Brutal Death העולמית בפרט. בשנת 1996, כשהם חתומים בלייבל Wrong Again הוציאו את האלבום המוכר ביותר שלהם ויצירת המופת הכי גדולה שלהם עד היום – None so Vile שהביאה להם את ההכרה ונחשבת עד היום ובצדק לאחת הקלאסיקות של הז'אנר. במהלך השנים ההרכב השתנה ללא הפסק כשהיחיד שנשאר בעמדתו מההרכב המקורי הוא המתופף Flo Monuier שלמרות שהחליף סביבו הרבה מאוד אנשים שמר פחות או יותר על אותו צליל מזוהה כשמדי פעם הלהקה מוסיפה אלמנטים מעניינים למוזיקה שלה – אם זה סקראצ'ים ומקצבים של היפ הופ, קטעי פ'אנק, גיטרות נקיות ועוד. נקודות מפתח היו ב2005 עם חזרתו של הסולן הקלאסי Lord Worm לאלבום המורכב Once Was Not וכמובן האלבום הקודם אותו כבר ציינתי שעבור רבים היה מסמר רציני בארון הקבורה של הלהקה.

אז עם עטיפה יחסית פשוטה שמכילה את סמל הלהקה ואלבום שנושא את שמם בלבד, Cryptopsy ניסו לחזור למקורות ואפילו הצליחו לא רע. השיר הפותח Two Pound Torch הוא חגיגה לכל מעריץ של הלהקה אי פעם ומעריץ של מטאל קיצוני באשר הוא. מתוך בלאגן מבוית אל עבר התפוצצויות Brutal של ממש הלהקה דוהרת בעזרת השירה הבהמתית והאימתנית של McGachy שהחליט להוכיח לכל הספקנים שהוא ללא ספק אחד הסולנים הכי טובים שהיו להרכב אי פעם ושפרט לשירת קלין הוא בהמת גראולים לא קטנה בכלל. כשהגיטריסטים Christian Donaldson ו Jon Levasseur מחזירים עטרה ליושנה ומביאים ב1:25 את אחד מקטעי הגיטרה הכי מרעננים שנשמעו במחוזות ה Brutal כבר הרבה זמן, הם ממשיכים למשול באוזניים ההמומות שלנו בעזרת הרבה ריפים וסולוים יפהפיים, שלא עוזבים עד לכדי שיר שהוא כמעט שלמות. Shag Harbour's Visitors נפתח בפריטות שקטות ומצילות מצקצקות ועובר מהר מאוד לעבר טריטוריות של Brutal נושך, McGachy לא מרפה ומפגין שוב גראול בהמתי מאין כמוהו לצד גראולים יותר גבוהים, צווחות וקולות נוספים, בשיר קצת יותר מודרני שמיישר קו עם להקות כמו Dying Fetus ו Aborted אך שומר על היחודיות של הלהקה בעזרת מלודיות ששמורות רק להם וגיטרות דיסוננטיות צורמניות שחוזרות על עצמן במקצבים שונים ולפרקים מזכירות את Meshuggah – שהוזכרו תמיד עם הלהקה באותה נשימה.

Red Skinned Scrapegoat ששוחרר גם כן כסינגל מתחיל במין קטע אוירתי, ג'אזי ומהורהר, מהר מאוד עובר למערבולת עצבנית נוספת של מלודיות גיטרה, בס שמנונית שנשמעת היטב וקצב בריא ומדבק. בהמשך הקצב טיפה יורד, הסשן הג'אזי של הגיטרות חוזר ו McGachy מוביל את השיר בשאגות גהנומיות עמוקות הישר מהשאול. ללא ספק להיט קלאסי בהתהוות וחגיגת ג'אז-ברוטאל כמו שרק Cryptopsy יודעים. Damned Draft Dodgers נשמע תחילה כמו עוד שיר Crytopsy שמכיל את כל מה שציינתי למעלה, אך באמצע ישנה הפתעה, רגע Chill Out הזוי ומין מובייל של תינוקות שנשמע ברקע, שנכנסים בדיוק ל5 שניות לפני שהאלימות המוזיקלית חוזרת מלווה בסולו מלודי כסחני.

Amputated Enigma ממשיך את אותה נוסחה של השירים הקודמים עליה יושב רוב האלבום – Cryptopsy של פעם מחוזקים באלמנטים מודרנים ובקול העוצמתי אך מונוטוני לפרקים של McGachy, שביחד עם ריף נושך שתופס אותך, מוביל אותך לאורך כל השיר במבוך האלים של המפלצות הללו. לקראת האמצע, האלבום מתחיל להתיש, תופעת לוואי מצערת של כל הז'אנר ובכלל של מוזיקה כבדה. מכיוון שקשה לחומר להשאיר אותך מפוקס ,קל מאוד להאבד בתוך המטאל העמוס של הלהקה ואם לא באת עם סבלנות או לחילופין נסיון עם אלבומי Brutal וסובלנות מוזיקלית מפותחת, קשה עד בלתי אפשרי להתמקד בכל מה שהלהקה מנסה להציע לך בשמיעה אחת רציפה ומתישהו אתה מאבד מהפוקוס.

The Golden Square Mile הוא ה"להיט" הבא, עם בס בולטת לטובה שירה חלאתית אפילו יותר של McGachy תיפופי גריינד ובלאסטים מצד Mounier ועוד ליד גיטרה ממכר תוצרת Jon Levasseur הותיק. חבל רק שמשם הוא לא מתפתח לעוד מקומות מעניינים וקצת חוזר על עצמו. Ominous הוא שיר שמנוגן טיפה נמוך יותר, ומכיל הופעות אורח מהעבר וקטעים שעושים דה ז'ה וו ל None So Vile לצד אוירה אפלה למדי. השיר הסוגר Cleansing the Hosts מצליח לשמור על עניין בעזרת ריף ניאו-קלאסי מלווה בתיפוף סוער ומהווה סערה איכותית וסוף הולם לאלבום עד לרגע האחרון שבו אתה קצת בשוק שהוא נגמר כי הוא עובר לו די מהר.

אז האם הגיע זמנם של Cryptopsy לפרוש בכבוד? התשובה היא בפירוש לא. באלבומם החדש הלהקה עומדת לחלוטין בציפיות ומייצרת אלבום שממשיך בכבוד את הקו האלים שהחלו בשנת 1994, עם אלבום טיפה פחות יומרני מהאלבומים הקודמים שלהם, אך עדיין אלים, מוצלח ומושחז ששומעים שנכתב היטב והוקלט בהשקעה רבה. בעזרת שחקני חיזוק כדוגמת הסולן החדש McGachy שמוכיח את עצמו בענק ולא סתם מוזכר פה כל שני משפטים בסקירה, וללא ספק מצדיק את מקומו בלהקה. העובדה ש Monuier המתופף ו Levasseur הגיטריסט הותיק שוב חוזרים לכתוב שירים ביחד ובתוספת הרעב של הלהקה להוכיח את עצמם אחרי כל השנים לקהל צעיר יותר, גורמים לאלבום הזה להישמע כל כך טוב. אומנם יש לו רגעים יותר טובים ופחות טובים וברור לכולם שאנחנו כבר לא בשנת 1994 תוסיפו לזה שעולם ה Brutal הטכני שופע היום להקות לא פחות טובות שאולי חלקן יותר רלוונטיות לחלק מהמאזינים ולמרות הכל הלהקה מצליחה לעניין ולגעת היום לא פחות ממה שהייתה לפני עשור ואף שני עשורים ולמי שיתגבר על האכזבה של האלבום הקודם ויגש אל החדש נטול דעות קדומות, צפוי אלבום מאתגר, עמוס לעייפה ואגרסיבי שקצת חבל לי שאני כותב עליו רק אחרי 4-5 שמיעות כי עם כל שמיעה אני מגלה בו דברים נוספים. אחד האלבומים הכי טובים בז'אנר השנה לצד Cattle Decapitation , Nile ו Aborted שמזכיר לכולם שהם מעולם לא הלכו לשום מקום וגם אם קצת איבדו את עצמם, הם לעולם לא שכחו כיצד לשבור, לפרק ולגרום להמון צווארים תפוסים בסטייל, ובמטאל כבד ומעניין מאין כמוהו לאנשים חושבים.