Cynic – Kindly Bent To Free Us

אחרי תקופה לא מבוטלת של כתיבה על מטאל, כשלפניה כמובן גם שנים נוספות של האזנה, לפעמים יש חשק לחפש איזשהו הסבר למה שמעניין במוזיקה הזו. יש בה משהו ששואב אותך פנימה, סוחף לחלוטין ואיכשהו, אנשים מסתכלים על זה בעין עקומה. תמיד עניין אותי במקביל להאזנה לשמה, לנסות להניח את האצבע על המרכיבים שמוצאים חן בעיני ובעיני כולנו, כדי להסביר בעיקר לעצמי מה אני שומע ואולי, רק אולי – למצוא אמנים נוספים שיתאימו לטעם שלי. כל פעם מחדש, אני מגלה עד כמה המטאל הוא ז'אנר רחב ועשיר שמכיל גיוון עצום ואינספור תערובות מוזיקליות. מהיר, איטי, פשוט, מורכב, אקוסטי, מנסר ועוד צמדי הפכים גמורים הם תארים שתוכלו להצמיד בקלות לאינספור להקות שכולן, ללא צל של ספק – להקות מטאל.

דוגמא קלאסית לעולמות מנוגדים כאלו שנפגשים היא הדיסטורשן והג'אז בכל עבודותיה של Cynic האמריקאית לאורך השנים. הלהקה התחילה אז כת'ראש די מופרע ותוך זמן קצר נעשתה כבדה יותר באלבום הבכורה Focus, לא מבלי לשלב אווירה ואפקטים. יכולת הביצוע הפנומנלית (בדגש על נגינת הבס הייחודית של Sean Malone) גילמה בתוכה טכניקה מפוארת וזאת מבלי לרדוף אחר המהירות או העוצמה כשלעצמן. אחרי הפסקה של 15 שנה הכתה הלהקה שוב עם Traced in Air, האלבום השני שהיה נטול גראולים ברובו ורווי במנטרות הודיות והפתיע רבים – אולם דווקא פוסטר שלו תלוי אצלי על הקיר. רוחניות, חיבור לזהות פנימית עמוקה באמת ומינון בריא של מטאל בין כל אלו, המשיכו לבלוט בשני ה-EP ששוחררו במהלך השנים האחרונות.

Cynic, בחינניות הטבעית שלה, מזמן נשמעת דומה לעצמה יותר מתמיד, שונה לגמרי מעצמה בו בזמן ובעיקר לא שמה פס על אף אחד בדרך הכי אלגנטית שיש. תקיעת יתד ביקום מקביל דרך הליריקה והבטחות למשהו "צבעוני, עתידני, נועז וחדש לגמרי", הקשו עלינו לדעת לאן עוד יכול לקחת אותנו האלבום המלא Kindly Bent to Free Us ששוחרר השנה. התוצאה הייתה צפויה בהתחשב בכיוון המתגבש לאיטו מאז האיחוד והיא מממשת את ההבטחות כמעט במלואן. באלבום יש תוכן עשיר שמעלה את ערכו המוסף מעבר לזה של רוב אלבומי הרוק והמטאל החדשים בשוק. גם אם במידה פחותה מכפי שעשו בשנים האחרונות, החברים ממשיכים לפתח נוסחה אלטרנטיבית לדרך שבה עובד כל העסק.

ל-Cynic של פרק ב' יש מומחיות אחת עיקרית והיא יצירת סאונד "חלול", עוצמתי ועם הרבה מקום לדמיון, מקום למאזין עצמו לתפוס מקום ולקחת חלק. אחד מהנדבכים ש-Kindly Bent to Free Us מוסיף, הוא בכל הנוגע לתפקידי השירה שלוקחים צעד אחורה. קחו לדוגמא את השיר הפותח “True Hallucinations Speak”: השירה של Masvidal טומנת בחובה את התוכן שהלהקה מנסה להעביר (על אף שלא הבנתי עד עכשיו מה משושים וחרציות קשורים בכלל) ועדיין, היא רק עוד כלי בין האחרים. המילים הן חלק גדול ממה שהלהקה מייצגת וכל שכבות הסאונד משדרות מסר של מוצר מוגמר שהשירה אינה צד בולט שלו. כשהיא כן שם היא שמימית להפליא, משרה רוגע והמון קסם אישי שלאף להקה אחרת בשוק אין, פשוט כך.

אצל שאר הנגנים אין שינוי מהותי בדרך העבודה ועוד קצת מהמוכר והאהוב זה אף פעם לא רע. מה שבאתי לחפש אצל Cynic הם בדיוק שירים כמו “Moon Heart Sun Head”, המשלבים בדינמיות מדהימה של פרוג-רוק אפי ואיכותי בין סולו גיטרה משמעותי ושלל תפקידים ומעברים מעוררי השראה, למבנה קליט יחסית. גם השיר “Gitanjali” שאחריו, העוסק באופן ישיר ועקיף גם יחד בשירה הודית לדורותיה, הוא כבד וטיפה מלחיץ ועדיין, הפשטות שלו והשימוש בריפים שמוסיפים גיוון בשני-שליש האלבום הם דוגמא נהדרת ומאפיינת לזהות האמנותית של הלהקה. גם “Infinite Shapes” התזזיתי והלא-צפוי בגיוון שלו ו-“Holy Fallout” הדרמטי לקראת סופו של האלבום, בהחלט שווים האזנה.

נקודת התורפה של האלבום היא דווקא בחוזקה העיקרית שלו, הבס של Sean Malone הנמצאת תמיד מקדימה. אל תבינו אותי לא נכון, Malone נותן בראש כרגיל ואפילו באופן לא עדין במיוחד. מה שמעיב מעט על השמחה הוא האופן המוחלט, הבלתי-מתפשר שבו מובאת הבס לחזית דרך ההפקה. קחו את “The Lion’s Roar” ששוחרר מבעוד מועד, שיר מרומם, כיפי וישיר מאוד שיכול היה להיות פנטסטי אם היה אינטנסיבי פחות. כאן וגם בשיר הנושא, הדומה במשהו ל-“The Space for This” מהאלבום הקודם, קל להבחין בכך ש-Kindly Bent to Free Us איבד חלק מהניגודיות שאפיינה את Cynic ב-Traced in Air (על Focus כבר אין מה לדבר). המשקל העיקרי נמצא בצד הכבד של המתרס למרות שהשירה נקייה כולה וללהקה יש הרבה יותר מה להציע, כך שהשירים הנהדרים שנכתבו לא מקבלים את כל הבמה המגיעה להם.

בסך הכל הייתי אומר ש-Kindly Bent to Free Us הוא לא כל מה שציפיתי, אך הוא מספק כמה פנינים המלמדות אותנו על השילוב המושכל של Cynic בין הכלים. הלהקה מסוגלת להתפרע – מה יכול להוות הוכחה לכך אם לא השתתפות של Masvidal ו-Reinert באלבום המופת Human של Death האגדית – ובוחרת שלא. היא זנחה את הגישה הזו מזמן ועברה לשלב הבא, האישי, בקריירה. לקיחה של צעד אחורה מבחינות מסוימות לא סותרת את העובדה שהאלבום הזה הוא פרי תהליכים מחשבתיים של שנים ולא יכול היה להיווצר בנקודה אחרת בזמן, ללא כל התוצרים הקודמים של הלהקה, בסדר שבאו לעולם. מעריצי Cynic ייהנו מאוד בסיבוב הזה, אבל האחרים? כנראה שפחות…