Damaged – Road Trip

לא אשטח כאן את משנתי ודעותיי לגבי להקה שמוציאה EP לפני שהיא מוציאה אלבום ואיך שזה נתפס למתבונן מהצד, אחרת אמלא כאן עמודים על גבי עמודים. בכמה משפטים קצרים, לדעתי האישית EP בדרך כלל מבזה את הלהקה ועושה יותר נזק ממה שהוא מביא תועלת, והיום בעידן בו הכל זמין ומהיר ודברים הופכים לויראליים תוך ימים, בתעשיה מוזיקלית מתנשאת שבה לא יסתכלו עליך בכלל עד שלא תבוא עם אלבום מוגמר ומושלם, באמת שכבר אין הצדקה להוציא EP למעט מקרים בודדים. פרסום זה לא ייתן, גם לא כסף ובטח שלא מקדמה יפה מלייבל. לרוב זה סתם נסיון עקר של להקה חסרת סבלנות ותקציב לשים את עצמה על המפה לפני שהיא מבשילה סופית.

בדיוק כזה הוא המקרה של .damaged, להקה שאפתנית מגרמניה שבה מתופף הבן של הזמר Udo Dirkschneider, סוג של אגדת מטאל מ- Accept ו- U.D.O וזמר אורח בלא מעט פרוייקטים והופעות. הגיטריסט של U.D.O גם עזר בהפקה ובהקלטות של ה-EP הזה. הייתי מצפה שלאור כל זה יהיה להם קצת יותר נסיון וסבלנות, אבל .damaged, להקה בסך הכל נחמדה בבסיס שלה, מתעקשת לקפוץ מעל הפופיק – רחוק מדי וגבוה מדי למצבם העכשווי. החומר שלהם מגניב ומעביר את הפואנטה, והפואנטה אמורה להיות רוקנ'רול בועט כמו של פעם (מסתבר שזה נהיה ממש טרנד לאחרונה, לאור כל הלהקות החדשות שמנסות לעשות בדיוק את זה), אבל נדמה ש- .damaged עוד לא לגמרי החליטו מה הם רוצים מעצמם, מבחינה מוזיקלית ובכלל, ובתחום שגם ככה יש בו הרבה להקות שמנסות להיות כמו הגדולות בז'אנר והתחרות קשה, אתה צריך לעשות את זה מבריק או לא לעשות את זה בכלל.

ב- "Liquor & Poker" הם באמת משתדלים וכמעט מצליחים להשמע כמו להקת רוק ישנה ששרה על אלכוהול ובחורות וג'יפה. עבודת התופים נפלאה וגם נמצאת במקום טוב במיקס, אבל עבודת הגיטרות מאוד חסרה ובנויה בעיקר על ריפים משעממים ופאוור-קורדס, אין התפתחות מעניינת או תפקידים בנויים היטב להאחז בהם ולכן התוצאה הסופית נשמעת יותר גראנג'ית מרוקנ'רול. הבתים של "Road Trip" גורמים לי להזיז את הראש, אבל הפזמון נשמע הרבה יותר מדי פאנקי, שזה דווקא מרענן אבל לא בתור שיר שני ב-EP, כשאתה עדיין מנסה להבין את הקטע של הלהקה. למעט הבחירה המוזרה הזו, בסך הכל זה שיר מוצלח שעושה את העבודה, אולי הטוב ביותר כאן. ב- "Long Gone Creed" אני מתחילה לאבד סבלנות – ההרגשה היא שכבר הבנתי את הנקודה, ועכשיו זה הזמן לתת איזה טוויסט שלא מגיע. "Given Up to Praise" הוא ה"באד בוי" של ה-EP וגם כאן חוזר הניחוח הפאנקי בפזמון, וזה המקום לציין שהלהקה בכלל תוכננה כלהקת פאנק במקור, אבל אני כבר לא יכולה להתעלם מהליריקה הדלה שכוללת בעיקר שליחת אדיוטים למצוץ למישהו. "Never Leaves My Mind" נותן בראש אבל לא בצורה שתשאיר אותי עם רצון לעוד כשה-EP מסתיים.

באלבום "Road Trip" אין סולואים ובכלל עבודת הגיטרות מאוד חלשה ויש המון קטעים ריקים שבהם אף נגן אינו תופס פיקוד. למרות שעבודת התופים נהדרת, חסרים הרבה מילויים ונרשמות לא מעט צניחות אנרגיה עקב כך. ההפקה בסדר מינוס, המילים מטופשות אפילו יחסית לז'אנר והזמר מגניב בסך הכל ונשמע רוקנ'רולי למדיי, אבל רחוק מלהיות איזה Dio מודרני – וכשאין לא זמר עם הרבה נוכחות בפרונט ולא נגנים מבריקים, אז התוצאה הכללית נשמעת כמו משהו שכבר שמעו ועשו. שלא תבינו לא נכון – יש כאן אחלה גרוב ואני בטוחה שהופעה שלהם תהיה כיפית מאוד, אבל ממה ששומעים באלבום זה נשמע מתאים יותר לאוהבי גראנג' מאשר למאזינים כמוני שמחפשים טכניקה, ריפים שוברים, תחכום וליינים מלודיים חזקים גם ברוקנ'רול הישן והטוב שלהם. אני אשמח לשמוע את "Road Trip" ברקע עם כוס בירה ביד, אבל זה לא משהו שיעשה לי כיף וטוב על הנשמה, לא כמו שהלהקות הקיימות כבר עושות.

השאלה הגדולה היא בעצם, איך מסתכלים על .damaged – אם הם היו מקטלגים את עצמם כרוק, גראנג' או פאנק – כמו שהם הגדירו את עצמם מלכתחילה, לא הייתי מתלוננת – אבל הם עצמם מודים שהם מנסים להיות הארד רוק, והארד רוק דורש הרבה יותר מכמה אקורדים פתוחים ושירה מלוכלכת. ואם אחזור לנקודה ממנה יצאתי – אני לא חושבת שהבעיה היא באיכות הנגנים, בכיוון המוזיקלי או בנסיון, אלא בעובדה שהם בחרו לרוץ ולהוציא EP כשהלהקה עדיין צעירה מדי כלהקה ולא בשלה מספיק, EP שאמנם חושף את הקהל לרוח הלהקה אבל לא מציג חומר חדשני, ביצועים נהדרים או אפילו חזון מוזיקלי ברור. אולי זה עניין של הגדרה, הייתי שולחת אותם חזרה לחדר החזרות, להסגר קצת יותר על מה הם רוצים להגיד, לעבד את החומר בצורה קצת יותר נורמלית, להביא תפקידים מעניינים – כי בנתיים זה טוב, אבל זה לא טוב מספיק, לא כדי שמשהו יישאר איתי לאחר ההאזנה פרט לצמד המילים "ואללה, חמוד".