Dark fortress – venereal dawn

נרצה או לא, רושם ראשוני הוא אינסטינקט שטמון ביסודות של כל אחד ואחת מאתנו. לא משנה אם זה כשאנו יוצאים לדייט ראשון לתור אחר אהבה כזו או אחרת. אם זה כשאנו מסתובבים בדוכני שבוע הספר ומחפשים עולם כתוב לצלול לתוכו. או כשאנו מתלבטים איזה סרט ילך טוב עם קערת הפופקורן שנוצרת ברגע זה במיקרו. העטיפה תמיד שם, בדיוק כמו העיניים שלנו והמהירות בה אנו אוהבים לשפוט ולקטלג דברים.

ולמה אני חופר לכם כאן על זה אתם בטח שואלים. הסיבה היא פשוטה – כשקיבלתי מאלון ערמת אלבומים קטנה ורנדומלית כדי לסקר, במקום להתלבט שעות על מה ללכת ולהמשיך להזין את חוסר ההחלטיות המפורסמת שלי, החלטתי פשוט לזרום עם האינסטינקט הפרימיטיבי ולהסתכל על הקנקן ולא במה שיש בו.

האמת, אני מבין בציור בפרט או באמנות פלסטית בכלל פחות ממעט, אך השמיים הדרמטיים, ההרים האפלים ולשונות האש העדינות שנראה כאילו כילו את כל המישור הכהה והמסתורי, הרכיבו יחד עטיפה שנראית כמו ציור שמן מדהים של איזה צייר רומנטי מהמאה ה-19. החלטתי, אני הולך על venereal dawn של Dark fortress.

את Dark fortress בקושי הכרתי. שמעתי את השם, ידעתי שזו להקת בלאק, אך מעבר ללוגו הלא שגרתי שאשכרה מציג מגדלים של מבצרים אפלים, ואולי איזה שיר פה ושם, שום דבר בה לא משך את תשומת לבי. החלטתי שאם כבר אני כותב סקירה, אני גם אתן את הכבוד המינימלי שמגיע ללהקה וותיקה – אבצע סריקה מוזיקלית קצרה של יצירותיה בעבר ולא אשפוט את האלבום הנוכחי בלי שום רקע מאחוריו.

על אף שהבלאק ש Dark fortressעושים מוגדר בלא מעט מקומות כמלודי, הכוונה – לפחות באלבומים הראשונים – לנגיעות מלודיות ולא לעוד תאומת cradle of filth או dimmu borgir. באלבומים אלו המטאל נע בין בלאק שוודי מהודק, אגרסיבי ומהיר עם קורטוב סימפוני/מלודי, ובין בלאק נורבגי גס, אטמוספרי ואיטי יותר עם אותו קורטוב סימפוני/מלודי. אך ככל שמתקדמים להווה, המוזיקה של Dark fortress הופכת ליותר ניסיונית ומתקדמת. ב- Séance לצד הסאונד הנורבגי הקשה אפשר למצוא אטמוספריות מאוד אפלה ואף הליכה על הגבול המטושטש של הפוסט-בלאק. ב- Eidolonמתחדש ההרכב הגרמני בסולן חדש (שונה, אך לא פחות טוב), חוזר לסאונד מהוקצע יותר ומתנסה בבלאק נ' רוליות שמזכירה במידה מסוימת את תקופת Now, Diabolical של Satyricon. בכל מקרה, הבה נניח לעבר להיות עבר כמו שכתב הומרוס וניגש לעבור על האלבום שלשמו התכנסנו כאן.

האלבום אמנם לא מתחיל עם אינטרו, אך Venereal Dawn כיאה לשיר בן 11 דקות נבנה לאט עם לחישות גראול ופריטות איטיות המובילות לקינה שחורה ועוצמתית הכוללת מקהלה ששרה ברומנית, ווקאלס מהסוג שמצליח להעביר למאזין את האפלה אך עדיין מאפשר לו להבין את המילים, ואף סולו יפיפה. שתי דקות בתוך Lloigorהבנתי שמשהו כאן ממש מוכר לי. הפריטה האקוסטית, הסולו שנכנס לליווי, הריפים הפרוגרסיביים, הקלין מול הגראול פשוט צעקו Opeth (מהתקופה שהם עוד עשו מטאל) אם אקרפילד וחבורתו היו עושים את הפרוגרסיב שלהם על בסיס בלאק ולא דת'. ב- Betrayal and Vengeanceחוזרים Dark fortress במידה מסוימת לבלאק נ' רול קצבי, אך מה שמיוחד בשיר המעט פחות מיוחד הזה הוא הפזמון שכתוב בשפת נאוואטל (שפה אצטקית ממקסיקו), עוד סולו יפה וקטע של מקהלה נשית שגם הוא נכתב בשפה העתיקה ממרכז אמריקה.

Chrysalis ממשיך את הקו המתקדם של האלבום. מוריאן הסולן מראה יכולת טובה של גיוון ומציג כאן גראול עמוק ורגוע יותר שתואם את הקליפ המטריד והאפל שהוציאה הלהקה לשיר זה. The Deep הוא לא ממש שיר אלא יותר קטע מעבר חצי אקוסטי (שמשום מה מקבל גרסה אקוסטית מלאה בסופו של האלבום) שמחבר אותנו לשיר הבא Odem. השיר האחרון On Fever's Wings הוא שיר נפלא שמתחיל עם קלידי פסנתר נהדרים וכלי מיתר עמוקים, ומתפתח לדארק מטאל איטי ומלנכולי. גם כאן מפתיעה אותנו הלהקה עם עוד שפה ואת הפזמון מסלסלת זמרת אורחת בערבית.

לסיכום, אמנם האלבום הזה לא מושלם ויש בו קטעים מעט פחות מוצלחים, אך על אף שהגעתי אליו בגלל רושם ראשוני, הרושם השני, השלישי והרביעי שלי הוא שלאחר שישה אלבומים וזיגזגים של סאונד וסגנון, יש בהאזנה אליו הרגשה שהלהקה הגיעה לבשלות וכתבה יצירה מורכבת ועשירה של בלאק פרוגרסיבי אשר יונקת ממגוון השפעות.

אז אם בא לכם קצת אסקפיזם מהגיהינום שחלק מהאנשים כאן מכנים מזג אוויר, אם אתם אוהבים את הבלאק שלכם שונה ובמיוחד אם אתם ממעריצי הז'אנר הלא מוגדר והמעורפל שנקרא "דארק מטאל", אני ממליץ לכם לרכוש את האלבום, להדליק מזגן וללחוץ פליי.