Dark Tranquillity – Construct

את Dark Tranquillity הכרתי כמעט לפני עשור, אם לשים את האצבע בדיוק, אני חושב שהכרנו סביבות 2004. בימיו המוקדמים של האינטרנט כשעוד את רוב המוזיקה שלי שמעתי בחנויות דיסקים. קראתי בקטלוג של רייבן מיוזיק של ישי שוורץ שזאת להקה שחובה להכיר למי שבעניין של דת' מלודי, ובתור ילדון שהתחיל להיכנס למטאל היותר קיצוני ואל הסצנה של גוטנברג והדת' המלודי השבדי ניגשתי כמו כל ילד טוב לסולסיק וחיפשתי את האלבום להורדה. לאחר הורדה של Gallery של And Oceans… שהוא גם אלבום נהדר, הורדתי סוף סוף את האלבום הנכון ונתקלתי בלהקה שהייתה כל מה שחיפשתי במוזיקה דאז – שילוב מופלא של כבדות, מהירות טכניות ואפילו טאץ' טראגי-גותי שכזה שמאוד נגע אלי. מאז המשכתי, קניתי וחפרתי על הלהקה, שידעה מאז אותו אלבום הוצאות יותר ופחות טובות אבל אפשר להגיד שהם בהחלט תפסו אצלי מקום של כבוד בקרב הסצנה השבדית והדת' המלודי בפרט.

אז עברו להם 18 שנה מאז The Gallery, ועוד 3 שנים מאז האלבום האחרון, מאז הספקנו לראות אותם בהופעה מצוינת בארץ, ולהנות מכמה קליפים מצוינים והמון שירים וחומר מעניין. עם השנים היו להם עליות ומורדות, אבל בגדול ככל שהתקדמתי בחומר קצת איבדתי אותם. הלהקה ניסתה להישאר נאמנה לשורשים שלה אבל זה כבר לא זה. האלמנטים האלקטרונים לא עשו להם טוב, כבר אין ממש "להיטים" או שירים שנשארו איתי מהאלבומים האחרונים ובמקום כלשהו אני מרגיש שהלהקה קצת איבדה את הנשמה והלכה על כיוון שאני לא הייתי איתו ב100%. אז נכון, הדת' השבדי המלודי כמעט ומת לו וכל הלהקות הגדולות בז'אנר או עשו פרסה או פשוט איבדו את עצמם, ואפילו להקות מהגל השני כדוגמת Arch Enemy כבר לא מה שהיו פעם. אז יחסית החברים ב DT שמרו על הגחלת והמוזיקה שלהם עדיין נשמעת דת' שבדי מלודי בכל תו ותו, אבל משהו חסר לי.

בכל זאת אני זוכר להם חסד נעורים, ואני חושב שהם להקה מצוינת ולכן ישבתי לשמוע את Construct ולראות האם הפעם משהו השתנה והנה הם עשו אלבום שידבר אלי או שנותרתי עם עוד אלבום שאולי נהדר לשאר המעריצים אבל בשבילי קצת חסר ערך מוסף.

האלבום נפתח עם For Broken Words, שהוא הדגמה מצוינת של DT גרסת 2013 שהם בעצם גרסת 2002 משודרגת. זה לא בקצב של דת' מלודי אבל כבד כמוהו, זה מכיל גראול גחלים אבל גם קלידים אוירתיים, גיטרות שמצד אחד מנגנות סולואים נהדרים וקטעים מצוינים ומצד שני נשמעות חלולות לחלוטין. טוב ורע, וכמו שאמרתי, אני לא לגמרי אוהב את זה. The Science Of Noise משנה עבורי את התמונה. זה כבר ה DT שאני יותר אוהב, הגיטרות מובילות את השיר ולא עומדות מאחור עם ריף שנוחת מההתחלה ונשאר איתך גם יומיים אחר כך. מזכרת מהימים המוקדמים של הלהקה ומתקופה אחרת. שביחד עם פזמון אכזרי והגראולים של Mikael Stanne שנשארו חדים כתער גם אחרי כל השנים.

השיר השלישי Uniformity הוא לא שיר רע. הוא מלווה בריף דומי עגמומי ושירת קלין מצוינת של אותו Stanne שנע בו בין הגראולים לקלין בכשרון עילאי ובשיר שהוא עוד המנון מוצלח לרפטואר, הבעיה הוא ששוב מדובר בשיר שהוא אומנם כתוב היטב, אבל הוא גם לא ממש הולך לשום מקום. שמענו אותו בורסיה אחרת לפני אלבום וגם שני אלבומים, אבל הוא לא גורם לי לשום wow מכל סוג שהוא. The Silence In Between דווקא מתבלט יותר ונשמע ממש כמו החומרים היותר קלאסיים של ההרכב. הוא נשמע מודרני אבל משהו בו קורץ בצורה בולטת לחומרים הישנים של ההרכב. ועם חשבתי שפה זה יסתכם, מגיע Apathetic שנפתח ונשמע ממש כמו איזה שיר גנוז מ The Mind's I בהחלט השיר האהוב עלי באלבום ולולא הפזמון שמתעקש להזכיר לנו שמדובר בהרכב בצורה המודרנית שלו היה מדובר בשיר אפילו יותר טוב.

אחנו בחציו השני של האלבום ו What Only You Know נפתח בצורה מלודית יפהפיה וממשיך לשיר מעורב נוסף שמכיל בחציו שירה נקיה וקריצה לחומרים היותר מלודיים מתקופת Projector ובחציו האחר את הלהקה בהוויה היותר מודרנית שלה. עוד שיר מוצלח מאוד בעיני שבו כבר מתחיל להיות מובן הקונספט המוזיקלי של האלבום – מדובר פה בנסיון של הלהקה לחזור למקורות בחצי כוח, או לחילופין להתנסות בכל מיני מקומות מוזיקליים בהם נגעו במהלך הקריירה רבת השנים שלהם אבל גם להישאר בטריטוריה הבטוחה של המוזיקה אותם הם מנגנים בשנים האחרונות.

Endtime Hearts נפתח במין קטע Industrial רע שמתהווה לשיר די סטנדרטי וחוזר אח"כ, לא מהרגעים המוצלחים של האלבום ושיר סביר. State of Trust מתחיל מרגש עם קולו הבוכה של Stanne ממשיך לשיר יותר בועט ולפזמון בועט וחוזר חלילה לסיום מרגש. שיר טוב אבל קצת פוגע בזרימה של האלבום עם סמי-בלדה שקצת מרגישה שנכפתה על האלבום. Weight Of The End נפתח בעוד ריף בלתי נשכח שגם הוא קורץ למקורות וממשיך לעבר פזמון ממכר ולהיט נוסף. None Becoming ממשיך את החוק הבלתי כתוב של שיר סיום מרגש ודרמטי. הוא משלב את הרגעים הרכים של ההרכב עם הגראולים הלא רכים בכלל של Stanne. מדובר פה בשיר שלולא הגראולים יכל לעבוד כשיר Gothic Metal לכל דבר ועניין, ולמרות שגם הוא קצת עובר ליד האוזן הוא סיום הולם לאלבום.

אז DT של שנת 2013 עדיין במלכוד שהציבו הם עצמם. הם המציאו עצמם מחדש בשנת 2000 ונלכדו קצת בסגנון שבנו עשור אח"כ ו4 אלבומים אחרי. זה בהחלט נשמע כמוהם ואי אפשר לקחת מהם את הצליל המזוהה שלהם, אבל איפה שהוא נשמע שהם רוצים לצאת מהמקום הזה ולחזור לעשות מוזיקה טיפה יותר אגרסיבית, או שאולי אני רוצה שהם יעשו אותה. בכל מקרה הבעיה הכי גדולה שלי עם Construct היא חוסר החלטיות מודע של הלהקה בנוגע לאופי השירים. יש פה גיוון והתנסות בכיוונים שונים אבל בעיקר יש הרגשה של להקה שמנסה ללכת על הכל וגם זה בצורה זהירה ובמבחן האלבום עצמו קצת נופלת. הם עדיין להקה מצוינת ו Construct הוא אלבום מטאל מלודי קיצוני נהדר, אבל מי שכבר שמע אותם בעבר לא יכול שלא להרגיש שמדובר שלהקה שקצת עומדת במקום ומנסה למצוא את עצמה בערפל, וזה נשמע היטב במוזיקה שלהם.