Darkestrah – Nomad

אני לא זוכר מתי פעם אחרונה נהניתי מפולק מטאל חדש. בתחילת האלפיים, בתור הזהב של הבלנד האצילי הזה בין מוזיקה עתיקה למטאל לגווניו, לא הייתי מצליח לשבוע מצלילי העבר האפיים המונגשים לאוזניי דרך האגרסיות והאופל שאני כל כך אוהב. מבחינתי אלו היו שני ז'אנרים שנולדו אחד בשביל השני. זה היה כל כך מרענן ומרתק ולחץ על כל נקודות הנוסטלגיה הדמיונית במוחי. געגועים לחיים אחרים בתקופות שלא חייתי בהן – לעולם טהור, אלים וקדמוני בו הטבע היה חלק מהאדם והוא היה חלק מהטבע. עולם בו אגדות התערבו בהיסטוריה, גיבורים ונבלים אמיתיים הלכו יד ביד עם דמויות מיתיות וכוחות עלומים ונשגבים נשזרו בחיי היום יום. 

אך מאז הז'אנר נשחק לחלוטין. לא מעט להקות שנשמעו מרענן כל כך ושונה מכל מה שהקדימן בשיא התקופה ובאלבומיהם הראשונים, לא השכילו למשוך את אותה רוח החידוש הלאה. הן התעייפו יצירתית והתעייפו ביצועית. הן רכבו על אותו גל עד שהוא שכך ונעלם חרש אל לתוך החול חסר הייחוד שעל החוף. בשלב הזה איבדתי כל עניין. עדיין דבקתי באלבומים ישנים וקלאסיקות הז'אנר אירחו לי לחברה כשנתקפתי ברעב לאסקפיזם מוזיקלי בהיסטוריה העתיקה, במיתולוגיה ובפנטזיה. המשכתי לעקוב אחר יחידות סגולה איכותיות שידעתי שלא יאכזבו אותי גם לאחר עשור או שניים אך, כנאמר לעיל, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה להקת פולק מטאל חדשה או כזו שלא הכרתי הצליחה להפתיעני עם הוצאה שהעלתה מהאוב את אותה תחושה נפלאה שהז'אנר הזה העניק לי בתחילת המאה הנוכחית.

והנה זה קרה. Darkestrah היא לא להקה חדשה כלל. היא קיימת מסוף שנות התשעים. באמתחתה שבעה אלבומים מלאים ועוד מספר אלבומים קצרים ואפילו ספליט עם Al Namrood הנפלאים מסעודיה שגם הם הוציאו השנה אלבום שבהחלט כדאי לכם לבדוק. גם הרכבי פולק רוק ומטאל ממרכז אסיה ומהמרחב המונגולו-טורקי הם לא באמת חידוש כולל האלמנטים השמאניסטיים, הכלים האופייניים והשירה הגרונית. אלבומם החדש של הקירגיזים החיים בגרמניה הנקרא Nomad הגיע אל אוזניי במקרה דרך המלצה של יוטיובר רנדומלי שהדלקתי במקרה בדרך אל המיטה חמש דקות לפני שסגרתי את יומי. מזל, אולי באדיבותו של טנגרי – האל הקדום של מרכז אסיה.

האלבום נפתח עם אינטרו אינסטרומנטלי שזורק את המאזין אל ערבות מרכז אסיה ואל הרי אלטאי התמירים ונסגר עם אפילוג אינסטרומנטלי מטריד וחולמני. שני הקטעים האטמוספריים ממסגרים ביניהם חמישה קטעי בלאק הנעים בין האטמוספרי לאגרסיבי ולפולקי. הקול של הסולנית Çaruk ילידת איראן שהצטרפה ב-2020 ללהקה אינו מגוון במיוחד, אך השריק ההיסטרי והצרוד המגיע מעולמות ה-DSBM מתאים מאוד לאווירה המלנכולית המאפיינת את המוזיקה של Darkestrah. בקטעים הייעודיים היא יודעת לעבור גם לשריק מעט יותר גנרי א-לה גל שני או לחילופין לקלין מסורתי וקלאסי. הכלים הפולקיים אינם גונבים את הפוקוס מהבלאק בשום מצב. היכן שלא מעט להקות פולק מטאל נכשלו כשאנסו את הפולק על המטאל בניסיון להתכה עם תוצאה צורמת ולא טבעית שמגיעה בדרך כלל על חשבון איכות המטאל, Darkestrah עושים את זה חלק, מאוזן ונכון. ההפקה גם היא מאוזנת בצורה טובה. היא אינה נוטה מידי לגולמיות שלדעתי הייתה פחות עובדת עם הכיוון האפי של היצירה, אך מצד שני היא גם לא מלוטשת יתר על מידה ואינה מתרחקת ממקורותיה הקרים והאפלים.

ובכל זאת בלי מילת ביקורת שלילית אי אפשר ולכן רק אגיד שהמחצית הראשונה של ההוצאה טובה יותר ממחציתה השנייה. זה לא שיש כאן ירידת מתח חדה המחלקת את האלבום באופן מובהק לשניים, אך, לפחות לטעמי, שני השירים האחרונים ובמיוחד זה האחרון הקרוי The Dream of Kojojash על ירידת הקצב שבו, הם מעט פחות טובים ומעניינים ביחס לאחרים.

ישנן שתי להקות פולק-בלאק ששמרו על רמתן הגבוהה כמעט תמיד לאורך כל השנים ושראוי להזכיר כאן בהקשר ליצירה של Darkestrah. האחת היא Primordial האירית. מעריצי המלנכוליה והאווירה הטראגית של הפולק-בלאקרים הוותיקים ימצאו ב-Nomad איכויות רומנטיות דומות. השנייה היא Moonsorrow הפינית. השילוב הנכון בין הפולק לבלאק מבלי להפוך את המטאל ל"טיפש" או את הפולק לקלישאתי ב-Nomad, מגיע ללא ספק במודע (או שלא) מבית ספרם של הענקיים הפינים.