The Spirit – Songs Against Humanity

בואו נדבר על בלאק מטאל. עברנו כמה וכמה שנים טובות מאז הימים של נורווגים עם קורפס פיינט ששורפים כנסיות והורגים אחד את השני. בכללי, שטניזם זה די פאסה. הבלאק מטאל המודרני נשמע אחרת, מתנהג אחרת ותודה ללוציפר, גם מריח אחרת. בין שלל להקות הבלאק המודרני פקדה את ארצנו לפני מספר חודשים להקת The Spirit הגרמנית שלאחרונה הוציאה את אלבומה הרביעי.

אז ראשית אני רוצה להודות ללהקה. אין אינטרו מתוחכם, אין חפירות, אין בנייה, אין כלום. השיר הראשון שפותח את האלבום נכנס ישר. כצפוי, ריפים מלודיים בטרמולו, דאבל בסים, צרחה חביבה של הסולן, ברייק, מעבר לבלאסטים, הכל צפוי. בגדול הלהקה פתחה את הספר של איך עושים בלאק מודרני והעתיקה ממנה, לטובה ולרעה. בהתחשב בביצוע ובסאונד? מבחינתי זה לטובה. גם אם לא הייתי שומע מעולם את הלהקה הזאת הייתי אומר שהשיר הראשון באלבום נשמע כמו המשך ישיר לאלבום האחרון שהוציאו Dissection.

Room 101 נפתח בקצת יותר סבלנות מקודמו אבל זה רק לריף אחד. הלהקה חוזרת לקלאסיקה של טרמולו-בלאסטים-הורדת קצב וחוזר חלילה ונשמע כמו המשך ישיר של קודמו ולא מהווה התפתחות מיוחדת אלא פשוט שיר נוסף מעולה וסולידי.

Cosmic Rain and Human Dust מצליח להיות עוד יותר מלודי מקודמיו ונשמע שבו בולטת לטובה הנוכחות של הבס. בכללי הבס בולט במיקס של האלבום, מה שלצערי לא נפוץ מספיק בבלאט מטאל (ובתור בסיסט לכאורה אני מוצא את זה פוגעני כלפי בני עמי). איכשהו ה-C part של השיר נשמע כאילו הוא נגנב בלהקת גרוב ולא אופייני כל כך לבלאק מטאל אבל אני לא מתלונן על השעטנז הזה ובטח לא על התפקידים המלודיים של הגיטרות שבאות אחריו.

השיר הרביעי כבר נכנס בחוראניות מלאה ונראה לי שמריף לריף הוא מציג התפתחות שמסמנת אותו בתור השיר המעניין באלבום ואולי גם הכבד בו. בנוסף הוא גם זוכה לסולו גיטרה שאולי לא מהטובים ששמעתי בחיי אבל תמיד מרענן לשמוע סולו גיטרה בבלאק מטאל בפרט ובמטאל מודרני בכלל, שהרי לצערי סולואים מחוץ לפרוג הופכים לזן נכחד.

Death Is My Salvation נשמע כבר יותר המנוני בפתיחה שלו. היה חסר לי עד עכשיו באלבום שיר עם וייב מלחמתי שכזה שיושב על טריולות. אז ככה השיר מתחיל אך מתפתח לכיוון אחר, יותר סבלני, גם הוא עד סולו גיטרה ובס שתופס לא מעט נפח בתוך השיר. בנייה מוזרה של השיר אבל אי אפשר להגיד שהוא רע. ולא ששני השירים האחרונים מהווים איזשהו שינוי משמעותי, לכן נסכם.

אם אהבתם את Dissection, אתם זורמים על להקות כמו Mgla וטרם הכרתם את The Spirit, האלבום הזה הוא נקודת פתיחה מצויינת. הלהקה מצליחה לשמור על יציבות לאורך ארבעה אלבומים ומביאה בלאק מודרני, עם סאונד מעולה, עבודת גיטרות נהדרת וחוויה כללית של "ישבנו והשקענו פה" ולא "הגרלתי 2 ריפים בטרמולו והקלטתי אותם על קלטת במרתף של ההורים שלי". אוהבי האולדסקול (ומכך משתמע ששונאי החתולים) כנראה פחות יתחברו לכל הניקיון באיך שהאלבום הנ"ל נשמע. אני אישית יותר מעדיף את הבלאק שלי נקי ומצוחצח שכזה. אז נכון שהאלבום לא מחדש לעומת קודמיו ובכללי לא הדבר הכי מקורי בז'אנר בימינו אבל הוא פשוט עושה עבודה טובה.