Darkthrone – Circle The Wagons

עד לפני כמה שנים, הדעה הרווחת בין חובבי הבלאק מטאל הייתה אחידה: Darkthrone – הרכב שיצר קלאסיקות כמו Transilvanian Hunger או A Blaze In The Northern Sky, מקליט אלבום בשבועיים וחצי, נשאר אמיתי לשורשים שלו, ואחד מהשמות המייסדים של מה שנקרא "בלאק מטאל נורבגי" (שגם נתן לו אחוזים גדולים מהסאונד המאפיין אותו) – אין שום דבר שיזיז אותו מריבוע הבלאק מטאל האמיתי, הטהור והמלוכלך שבו היה נמצא. שנת 2006 הגיעה ועמה הגיע EP קטן וחביב בשם Too Old, Too Cold שהציג את הלהקה באופן מעט שונה. פתיחות Punk-יות לשירים, השפעות שגובלות בתחום הספיד ועוד.

מאזינים שהסתגלו והתרגלו, קיבלו את התוצר השלם ב-The Cult Is Alive. המאוכזבים, אולם, לעד יתגעגעו לסאונד של Panzerfaust, או Transilvanian Hunger ואפילו Goatlord השנוי במחלוקת. העיקר, מבחינתם, לא להידרדר לזוועת העולם שהתרחשה אל מול עיניהם, ולא במובן הטוב והמטאלי של המושג. מאז ועד היום יצאו עוד מספר אלבומים שממשיכים את אותו קו מתריס ויחסית חדש, ביניהם F.O.A.D ו-Dark Thrones And Black Flags, ואפילו אלבום הבכורה המעולה של Sarke, מבית היוצר של סולן Nocturno Culto – והנה עכשיו הגיע החומר החדש מהניילון של זוג הנורבגים הקרירים.

אם אתחיל מהסוף: סחטיין, Fenriz ו-Nocturno עשו את זה. חיכיתי וחיכיתי וההתפתחות הזו הגיעה לבסוף. אני לא הייתי מהמעריצים של F.O.A.D ושל האלבום האחרון, מהסיבה הפשוטה שהם לא נשמעו לי סגורים, עדיין בשרניים מדי, לא מלוטשים מספיק, או בעברית צחה כששמעתי אותם עבר לי שוב ושוב בראש המשפט "זה פשוט לא זה". Circle The Wagons הוא אלבום נהדר, קודם כל. הוא רע, הוא מחדש, הוא מזכיר מספיק את הרצחנות שבאלבומיהם הראשונים של ההרכב והוא עושה את הטריביוט הכי חזק שאפשר להשפעות הפאנק \ קראסט והת'ראש שזוג המשוגעים האלה כל כך אוהב. בקיצור ולעניין – מעולה.

עם "Those Treasures Will Never Befall You" הפשטות הממכרת מבהירה את עצמה היטב – מבנה בנאלי יחסית, מקצבים מהירים והצרחות המוכרות של Nocturno Culto, ממשיך את קו זוג האלבומים הקודמים, רק כפי שכבר ציינתי, שלם הרבה יותר. הרגל יורדת מעט מהגז בשיר השני, כשהשפעות הבי מטאל יותר מסורתיות, מקבלות זמן שמע גדול יותר, כשמי שעוד איכשהו מצפה או מקווה לשמוע משהו בעל דמיון לחומר הישן של הלהקה, יתאכזב ביותר. אין כאן את הקרירות של Transilvanian Hunger והיא גם לא תגיע. יש כאן, במקום זאת, את הבלגן המוזיקלי שהלהקה לקחה על עצמה.

אחרי כן מגיעה אחת הפנינות היותר מאסיביות באלבום, 3 דקות של "I Am The Graves Of The 80's". אני לא צריך להכביר במילים, שנאת-הפוזרים ומה שנהיה מעולם המטאל כיום פורצת גבולות, כשהצרחות המוכרות לנו כ"כ מבטאות את המשפט "Destroy their Modern Metal and bang your fucking head" – מבטאות בעצם את כל הלך הרוח של האלבום. הפזמון והריפים קורעי הבשר, הופכים אותו לממכר במיוחד. מעט הומור מתובל, הרבה ריפים קליטים, המון כעס בבטן, הגענו לרצועת הנושא. מישהו אמר פאנק ולא קיבל? הרי לכם. הת'ראש מקבל בעיטה לפנים וצעקת "Oi!" בריטית שיוצאת לה בתור במבנה ששולט בשיר, כשרה למהדרין והשילוב שובר עצמות.

כך גם "I Am the Working Class", שאמנם מגיע אחרי שיר נוסף, אבל ממשיך את דרכו של הנ"ל באופן הדוק גאה וסוציאליסטי. האלבום נסגר עם "Bränn Inte Slottet", קטע אינסטרומנטלי באורך של כמעט 5 דקות. אני לא חושב, האמת, ששמעתי משהו אינסטרומנטלי מבית Darkthrone אי פעם, או לפחות לא בכזה אורך. עוד חידוש לערמה ההולכת וגדלה. כל מי שיגיד שזה "לא בלאק מטאל", טועה, כי בלאק מטאל זה לא רק חומת הדיסטורשן והסולן שצורח, זה הרבה יותר מזה, החל מהגישה ועד האווירה שהאלבום מסוגל ליצור. צמד החמד הוותיק מנורבגיה, לא מפסיקים לרגע לעשות את זה. היכן שלהקות מאותה תקופה נופלות לנוסחאות ומאבדות את עצמן (ע"ע Mayhem או Immortal, למשל), Darkthrone היא העורב התוקף בין כל היונים החלשות.