Death Angel – The Dream Calls For Blood

מהאלימות במשפחה של Charlie Benante מתופף Anthrax ועד הפירוק של Forbidden האהובה שבוע לפני הופעה בפסטיבל Wacken, ז'אנר הת'ראש מטאל לא התפרסם בשנים האחרונות באור חיובי. בין הידיעות ההזויות לידיעות המצערות, היו הרבה להקות שדווקא בחרו לחזור לפעילות ואל הבמות, ביניהן להקה אחת מיוחדת.

לאותה Death Angel היה מזל גדול שיציאת אלבום הבכורה שלה התעכבה עד 1987. חלוף הזמן אפשר ללהקה לפתוח סיבוב הופעות קצר של Megadeth, להפיק דמו אצל Kirk Hammett מ-Metallica ולעשות לעצמה שם: ואכן, בסופו של דבר, The Ultra-Violence שילב בין התזזיתיות של Megadeth בראשית דרכם עם אקסטרה טכניקה ואולי אפילו מהאלימות של Slayer לפרקים. רוח התקופה ייעדה את Death Angel לגדולות גם כשיצאו שני האלבומים הבאים Frolic Through the Park ו-Act III, עד תאונת הדרכים הקשה בקיץ 1990 ולחץ חברת התקליטים, שלא אפשרו ללהקה להמשיך לפעול באופן שרצתה ואילצו אותה להתפרק.

תנופת היצירה שהביא אירוע ההתרמה Thrash of the Titans ב-2001 החזירה את החברים לעבוד במרץ, כשהאלבומים The Art of Dying ו-Killing Season היו מלאים באנרגיות חיוביות. לאחר הופעות עם אמנים מ-Halford ועד The Exploited נותרו הגיטריסט המייסד Rob Cavestany והסולן הוותיק Mark Oseguada בהרכב עם החבר Ted Aguilar בגיטרות ושני חברים חדשים. בפורמט זה שחררו את Relentless Retribution ב-2010 וכעת ניצב בפנינו האלבום השביעי של הלהקה והשני של ההרכב הנוכחי – The Dream Calls for Blood.

מדובר באלבום מוצלח בסך הכל שבהחלט יעשה שמח לחובבי הז'אנר. שירים כמו “Son of the Morning” ו-“Fallen” מביאים איזון בין צרחות אימים אימתניות לבין קצב סביר, ובעיקר – בוגר ומאוזן. Death Angel מצליחים ליצור שילוב מבורך בין גיטרות שלא מרפות לבין מרכיב המנוני חמקמק, שהופך את השירים לכיפיים, ממריצים וקליטים. בשירים אחרים, דוגמת שיר הנושא “The Dream Calls for Blood” הכולל סולו גיטרה מרשים ועבודה יוצאת דופן של Cavestany ו-Aguilar, המעבר מ-0 ל-100 נעשה בצורה חלקה ומרשימה: גם השירים שהולכים להרבה כיוונים שונים, הם לא רעים בכלל. “Execution/Don’t Save Me” הוא כבר שיר מרגש של ממש, ואפילו ההתפרצות מרגישה כמו צעד נכון ובנייה הדרגתית מתאימה של השיר. אם נהיה פרקטיים לרגע, האלבום אף מביא עמו שיר ראוי באמת להיכלל ברפרטואר האיכותי של הלהקה – “Caster of Shame”. מעבר לכך ש-Death Angel פשוט עושים הכל נכון, מלודיות השירה קורצות ל-Anthrax ונותנות מעין נקודת אחיזה בתוך כל הבלאגן הזה: נקודת זכות גדולה ל-Oseguada על השירה.

הבעיה היא שבחלקים ניכרים מהאלבום, Death Angel מתאמצים מדי. ההרגשה הזו אולי הכי בולטת בשיר הראשון “Left for Dead” שקופץ קדימה במהירות שיא ופורק ישר את כל העצבים, לפני שהספקנו להתאקלם בכלל. מה שיכול להתאים ללהקות כמו Destruction או Slayer, משני הצדדים של האוקיינוס לצורך העניין, יושב כאן פחות טוב ולדעתי, זה הצד המחמיא פחות של Death Angel כיום. לפתוח פול גז על ניוטרל לא כל כך מתאים ללהקה כדרך חיים ומדי פעם, אנו נותרים עם תחושת החמצה.

הצד השני של המטבע הוא השירים שפשוט לא ממריאים לשום מקום, “Succubus” למשל, כאשר בהם עודף הגרוב מנסה לחפות על לחן בינוני וסביר (!!). כשהאלבום מתקרב אל סופו השירים האלו מתרבים ומתחילים להידמות זה אל זה באופן מחשיד שגורע הרבה מהעניין של המאזין באלבום.

כך “Detonate”, “Empty” ו-“Territorial Instinct/Bloodlust” חולפים להם לפני שבכלל שמנו לב. זה לא שהם גרועים, כן? אני בטוח שיהיה כיף לצאת להתאמן עם האלבום הזה, ויכול להבטיח לכם שלשבת ולהתרכז בסולו יגרום לכם להרים גבה בהתפעלות… אבל כמו שאתם לא תקומו עכשיו מהכיסא ותדרכו רבע שעה במקום, יש כמה אלבומים שהייתי מעדיף לשמוע על פני רצף השירים הזה.

כפי שכבר ציינתי, הת'ראש המיושב, למוד ניסיון החיים, המחושב, הוא המומחיות של Death Angel. כזו למעשה הייתה הלהקה כבר מתחילת דרכה, כשנכנסה חזק לתחום קצת אחרי חברותיה, עם יכולת נגינה מתוחכמת מרובן. יכול מאוד להיות שההיעדרות של Death Angel מכותרות בעייתיות נובעת מהעובדה שהם פשוט טיפה פחות מסובבים, מה שגם משפיע על כמות הטוויסטים וההפתעות המועטה שיש באלבום הזה. אם בתקופה ההיא האומץ והתעוזה של החברים התבטא בקטע אינסטרומנטלי מופתי בן למעלה מעשר דקות (“The Ultra-Violence”), היום הם באים לידי ביטוי באופן פשטני יותר. סך הכל The Dream Calls for Blood הוא אלבום מומלץ לכל מי שמרגיש חיבור ללהקה ולז'אנר, אבל הוא עלול להעמיס על אוזניו של המאזין הממוצע.