מטאל וטרגדיות תמיד הלכו יד ביד. עד כדי כך – שמטאליסטים כל כך שונאים אנשים שמתאוששים מטרגדיות שזה על גבול הנוירוזה. לא מאמינים לי ? הנה דוגמאות : מי יותר טוב – Cliff Burton או Jason Newsted ? מה האלבום הכי טוב של Atheist ? איזו אבידה יותר גדולה לעולם המוסיקה – Chuck מ-Death או הסולן של Drowning Pool ? זה יכול להמשך לנצח, ואני תמיד אסובב את זה בצורה שבה הטיעון שלי יצא מוצדק יותר – גם אם הוא מוטעה, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שיש קשר כמעט מיסטי בין מטאל לבין האידיאליזציה שאמנים מתים מקבלים בו. טוב, אולי 2pac קצת הורס לי את המשוואה, אבל תזרמו איתי רגע.

Decapitated היא לא להקה צעירה. זהו אלבומה החמישי, והראשון מזה הפסקה ארוכת שנים שנגרמה על ידי משהו כמו 5-8 בולי עץ. אותם בולי עץ, כבדרך אגב, החליקו מהמשאית שהובילה אותם ברוסיה, הוטחו במהירות מאד גבוהה אל רכב ההופעות של הלהקה – הרגו את המתופף Vitek והשאירו את הסולן Coven בתרדמת שהוא לא התאושש ממנה עד היום. דה-פקטו – הלהקה הפסיקה להתקיים באותו הרגע. חברי הלהקה הנותרים – או בקצרה, הגיטריסט והבסיסט שליווה אותו – אספו את מיטלטליהם בין הדמעות והצער – ודעכו להם בחזרה לפולין, ארץ מוצאה של מה שהיה יכול להיות היורשת של ה-Death Metal האירופאי, לאחר ש-Behemoth היו מוכנים לפנות את הכס.

אבל כנגד כל הסיכויים – חברי הלהקה הנותרים אספו חברים חדשים והחליטו להחיות את הלהקה, ולהמשיך את המורשת המוסיקלית כי זה הדבר הכי טבעי לעשות עם אובדן חברים. מוסיקה היא אחת הסובלימציות הגדולות ביותר בעידון המציאות והתמודדות עם מצבים נוראיים, לרבות שכול – אז למה להפסיק את היצירה הכועסת – אם יש בה משהו שהוא כמעט ומרפא ?

אז תרפייה קבוצתית לחוד, Carnival Is Forever הוא אלבום לא רע בכלל. הוא צעד נוסף הרחק מעולם ה-Technical Brutal Death Metal שטוותה הלהקה בקוריה עם אלבום הבכורה שלה Winds Of Creation, וצעד נוסף לכיוון עולם המטאל הטכני, המודרני והמחושב. האלבום הזה קפוא, קר ודיגיטלי כמו הקברים בפולין, והמתופף החדש Krimh עושה יותר מרק "את העבודה". הבן אדם נמצא בכל מקום – מרעיד את המערכת כמו סוללה שלמה של תותחנים. אבל כבר מהשיר הראשון – The Knife אפשר להרגיש סוג של סטייה חזקה שמאלה מבחינה מוסיקלית. הלכה הברוטאליות ה"מסורתית" והתחלפה בברוטאליות "מודרנית". Decapitated – במיוחד לאור העובדה שהם חמושים בסולן חדש, הפכו לגרסת ה-Death Metal של Meshuggah. אין דבר רע בזה, כמובן. Meshuggah הם מעצבי דעת קהל במטאל בעשור האחרון ואולי הלהקה המשפיעה ביותר על התהוותן של להקות חדשות, מן יורשת ההשראה אחרי דעיכתה ומותה המצער של Pantera, אז הרצון להשמע כמו מי שנתפסת כטיטאנית של הז'אנר המורכב יותר במטאל – זו אחלה של אמביציה.

אבל ל-Decapitated כן היה משהו מיוחד בידיים. The Negation היה חבטה מכנית, מורכבת ואגרסיבית כמו סופה של אש, ואלבומה האחרון של Decapitated עם Vitek כבר היה אלבום של מחשבה אלימה וסוערת – אבל איכותית גם מעבר למה שיכולתי לתאר בזמנו.

אין ספק שיש המון שכבות מוצלחות מוסיקלית ב-Carnival Is Forever. צריך רק לצלוח את המטח הזועם של The Knife כדי להחשף לדקויות שרושפות רעל ב-United בעבודת הגיטרה המדהימה של Vogg הגיטריסט. שיר הנושא באמת כבר מעלה את הסטנדרט. בין קטעים גרוביים איטיים אשר מועכים את המאזין כמו D9 – ישנה גם אווירה של אנחה, של הסתכלות לכל הצדדים לפני שחוצים את רצף הברבריות המוסיקלי, בדמות של חלקים קצרים של נגיעות נקיות וג'אזיות.

האלבום לדעתי הולך ומשתפר, Homo Sum הוא שיר מטאל טכני מעולה, 404 הוא הפצצה נוחה, ולמרות שהלהקה עדיין נאבקת בתחביר עקום ובניסוחים בלתי-קבילים בשפה האנגלית, משהו כבר מצליח לפקוע את הקליפה הביקורתית שפיתחתי. יש משהו ברעיונות של Decapitated שחוצה מעבר לכשל השפה. זה בולט במיוחד בשיר הטוב באלבום לדעתי, A View From A Hole שמכניס לאווירה הזו את האלמנט של השכול שמרחף מעל הלהקה הזו בעוצמה כל כך חזקה, מאיים להתעצם ולהפוך לא רק את מותו של Vitek כמורשת בלתי נפרדת – אלא גם Coven המחובר למכונת הנשמה. השיר החותם את האלבום הוא יצירה אינסטרומנטאלית עדינה שנקראת Silence, היפוך גמור למה שהוצע לנו עד עכשיו – ואולי רק עם כמה רמיזות בשיר הנושא. אז נכון, Vogg הוא לא Fredrik Thordendal ובטח לא Allan Holsworth – אבל הוא בהחלט גיטריסט מטאל מעולה, ומתגלה בהעדרו של Vitek ככותב חומר לא רק בכלל.

סממני הנגינה של Vitek, המתופף שהיה בעצם הסיבה לקיומה של הלהקה הזו והאיש שגיבש את החזון המוסיקלי שלה תחת מקלות התופים שלו – עדיין נמצאים בכל מקום, ולא לחינם הוא מופיע בקרדיטים כמעט בכל שיר. זה בעיקר מעביר את הרעיון הספציפי של מי זו Decapitated אחרי משבר הזהות והזכות להמשיך ולהתקיים בלי האיש שהקים את ההרכב. אז אחרי המטמורפוזה הברוטאלית שעברה הלהקה, משינוי סגנון למטאל מודרני ופחות ברוטאלי (אבל עדיין סופר-אגרסיבי) ואובדן חבר להקה לצמיתות וחבר נוסף שעדיין שרוי בקומה – אפשר עדיין להבחין בלהקה שיוצאת החוצה מבין השירים – עם האמירה הפילוסופית הניהיליסטית שלה והמוסיקה הבלתי מתפשרת. בצורה מסוימת – אם המוסיקה היא המורשת של כל אומני המטאל שמתו – אז יש המון אמת במשפט המעט עילג הזה שמהווה את שם האלבום. קרנבל הוא לנצח. סוף פסקה.