Deftones – Gore

כשכתבתי על האלבום האחרון של Lamb of God, ציינתי לטובה את Deftones בתור להקה שממשיכה להתפתח, להשתנות ולשמור על האופי הייחודי שלה במהלך השנים. הרבה להקות נפלו בפח הזה, כולל Lamb of God וגם In Flames שהוציאו אלבומים שמנסים ללכת רחוק – אבל מרוב ניסיון להרשים ולחדש קיבלנו מוצרים נחותים, מבולבלים ומשעממים. במקרה של In Flames האחרון קיבלנו תאונת שרשרת של ממש, ואת אחד מאלבומי המטאל הכי גרועים של העשור האחרון.

אז מה בעצם הסוד של Deftones? איך זה ש-Lamb of God כורעים תחת עול המטאל האמריקאי המודרני (והגרובי) ו-In Flames מתפלשים בבוץ ביחד עם הז'אנר הגוסס הזה שפעם היה נקרא מטאלקור? ל-Deftones יש אפילו פחות תירוצים בתור להקה שיצאה היישר מביצת הנו-מטאל שהולידה כמה מהלהקות הכי גרועות בתולדות המוזיקה וגל חיקויים מקמטי אוזניים ומצח. אנחנו חיים בשנת 2016 והאבק כבר מזמן שקע. Deftones עדיין עומדים (וגם Slipknot אבל הביקורת הזאת לא נכתבה עליהם).

יכול להיות ש-Deftones ממשיכים לפעול בתור להקה איכותית בגלל הטלטלות שהם עברו. המוות של הבאסיסט Chi Cheng העביר את חברי הלהקה תקופה קשה ואפילה, וגרם להם לגנוז את Eros, האלבום שעבדו עליו באותה תקופה. את 2016 חברי הלהקה פותחים במאבק חדש, והפעם נגד Stephen Carpenter, גיטריסט ומייסד הלהקה, שטען לאחרונה כי חברי הלהקה מתחילים להתרחק ממנו ושהוא לא רצה בכלל לנגן באלבום החדש שלהם – Gore. לזכותו של Carpenter יאמר שהנגינה שלו באלבום לא מרגישה עייפה או נטולת השראה. Carpenter יודע להקפיץ את המאזין ולגרום לראשים של המעריצים לפצוח במטחי האדבנג בדיוק במידה שהוא יודע לקחת את המאזין למסעות חולמניים וסוריאליסטיים בקטעים המלודיים יותר (שמקבלים יותר תשומת לב הפעם) ואולי זאת הבעיה – Gore הוא בהחלט אלבום מטאל, אבל לא כמו ששני אלבומי האולפן (המדהימים והמתוחכמים) של ההרכב היו.

כאמור, Deftones הם להקת נו-מטאל, ואני מניח שאפשר לשים את האצבע על הרגעים שמזהים אותם ככאלה בנקודות מסוימות לאורך Gore. אבל הגדולה של הלהקה טמונה בדיוק ברגעים בהם הם לא מפחדים לשבור את הכלים ולצאת מחוץ לאזור הנוחות שלהם. אלבומם הקודם, Koi No Yokan, כלל לא מעט ניסויים אלקטרוניים ופרוגרסיביים ו-Diamond Eyes בכלל היה מחווה ל-Meshuggah יותר ממה שהוא היה אלבום נו-מטאל.

ב-Gore הם הלכו רחוק יותר: קשה אפילו למקם את טווח ההשפעות שלהם לאורך האלבום. אם נתאמץ חזק מספיק נוכל לומר ש-"Doomed User" נשמע כמו משהו ש-Mastodon היו יכולים לנגן (בתקופה המאוחרת שלהם) וש-"Acid Hologram" מזכיר בעיקר שירים של Isis (לא מפתיע בהתחשב בעובדה שסולן הלהקה, Chino Moreno, חבר לחברי Isis בהרכב שנקרא Palms). שירים כמו "Hearts\Wires" יותר קשים למיקום בגלל שכבות הסאונד המרובות, המוזיקה האלקטרונית והאווירה החולמנית שלא תהיה זרה למעריצי הלהקה. שירים כמו "Geometric Headdress" הם בעיקר מוזרים, ואני מתכוון לזה בתור מחמאה. ומצד שני, "Prayers\Triangles" יותר מזכיר את Deftones של 2003 (וגם זה לא דבר רע).

שיר הנושא של האלבום מובל בידי הבאס הרועם של Sergio Vega והשירה האגרסיבית של Moreno, ונותן לא מעט מקום להתפרעויות עבור Carpenter. ככל שמתקרבים לסוף האלבום, השיא נבנה והשירים הופכים להיות מהודקים יותר ויותר: "Phantom Bride" הוא שיר בו מתארח Jerry Cantrell היישר מ-Alice in Chains. עבודת הגיטרה שלו בשיר מצוינת כמו שאפשר היה לצפות, השירה של Moreno עדינה ומצמררת בו זמנית והתיפוף של Abe Cunningham שופע ניואנסים. "Rubicon" הוא שיר הסיום המושלם, עם בניית שיא מוצלחת ופזמון בלתי נשכח שנוגע במאזין עם רגש, מלודיות ומתכתב לא מעט עם אלמנטים של פוסט-רוק ומטאל. גם ההפקה של Matt Hyde, שהפיק מעט מאד אלבומים שאני אוהב ומעריך, מפתיעה לטובה. האלבום מרגיש מגובש למרות כל האלמנטים המשונים שחברו ליצירתו. האם Hyde אחראי על זה או לא? את זה כבר קשה לומר. ומילה טובה על העטיפה – להקת פלמינגו על אלבום מטאל שנקרא Gore? הברקה. בסופו של דבר, 48 הדקות של האלבום משאירות טעם לעוד, וזה בדיוק המקום לציין ש-Gore הוא אלבום עם ערך שמיעה חוזר. אתם הולכים לגלות עוד רבדים עם כל שמיעה, ולהנות מכל רגע.