Deftones – Koi No Yokan

כל מי שחי במדינה שלנו או בקיא בהיסטוריה יודע די טוב שהחיים של כולנו מושפעים ומעוצבים בין היתר מתוך טראגדיות ונקודות שבר. כמובן שאין לנו כישראלים טאבו על הנושא והטרגדיות מכות בכל מקום וגם מורגשות היטב בעולם המוזיקה, אבל לעתים מעז יצא מתוק וישנן להקות שהצליחו לצאת מזה למקומות מוזיקלים נהדרים. אפשר ללכת אחורה ל Pink Floyd שאיבדו את סולנם Syd Barrett לסמים וכתוצאה מכך גייסו את David Gilmour ששידרג את הלהקה ועזר להם ליצור קלאסיקות. בעולם המטאל אפשר להתייחס למותו של Cliff Burton הבסיסט המיתולוגי של Metallica, מותו של Doc מ Vader ומקרים רבים נוספים שהיו מכה רצינית עבור הלהקות, אך במקרים מסוימים הניבו בהמשך תוצר מוזיקלי נהדר והוכחה שאפשר לקום מהעפר ולהמשיך וליצור מוזיקה בועטת.

הטרגדיה של Deftones קרתה בשנת 2008. הבסיסט Chi Cheng נפצע קשה בתאונת דרכים ונכנס לסוג של קומה. עם הזמן הובן שהתרדמת שבה שקע היא מצב קבוע והלהקה ועולם המוזיקה האלטרנטיבית הזדעזע מהמקרה. הלהקה החליטה שלמרות הטרגדיה הם ממשיכים הלאה ומהעפר אספו את הבסיסט Sergio Vega והקליטו את האלבום Diamond Eyes שיצא בשנת 2010. בעיני מדובר באלבום הטוב ביותר שיצא ללהקה עד היום. האלבום לא הפך את הצליל היחודי של הלהקה או הביא לשולחן משהו שהם לא עשו קודם אבל הוסיף לו נדבך מלנכולי נהדר והרגיש זועם ועצוב יותר מאי פעם. האלבום החדש של הלהקה ממשיך את אותו כיוון דכאוני, אך קורץ לאלבומים הקודמים של הלהקה ומהווה סוג של אלבום סיכום לכל מה שעשו עד כה.

Swerve City פותח את האלבום ברבאק, עם גיטרות נמוכות מנסרות ומלודיה בולטת שמונהגת ע"י הסולן הכריזמטי של הלהקהMoreno Chino שקולו הנוגה היה מאז ומעולם סימן ההיכר של הלהקה. Romantic Dreams השיר השני, הוא בעיני השיר הטוב באלבום. שיר שבנוי נהדר ומתפתח מהרהור עצוב אל כיוונים מלודים יפהפיים ופזמון מלודי ושובר בו זמנית, שבעזרת השירה של Moreno מגיעה לקתרזיס מוזיקלי מתגמל של ממש ומציג בעצם את כל מה שנהדר בלהקה. Leathers הסינגל הראשון מהאלבום כבר נשמע מוכר אך קצת פחות מעניין אחרי הפתיחה המאוד חזקה של האלבום. Poltergeist הוא פצצה כבדה של גיטרות מונמכות שהופך גם הוא בפזמון לאתנחתא בזכות הקול המרגיע של Moreno ששוב מרגיש כאילו מחזיק את כל ההרכב על כתפיו בשירה הכובשת שלו.

Entombed בניגוד ללהקה העצבנית משוודיה, הוא דווקא שיר טיפה יותר רגוע, אולי אפילו בלדה לפרקים שלוקחת אותנו למקומות הרבה יותר נינוחים. Graphic Nature הוא עוד פיסה מעניינת, משהו שדומה באופן מסוים ל Tool ונצמד לצדדים היותר אלטרנטיביים של הלהקה. השירים הבאים Tempest החולמני ו Gauze הבומבסטי ממשיכים את אותו קו. אפשר להגיד על Rosemary שהוא ה Change של האלבום, כשבניגוד לשירים הקודמים, השקט שלו הוא רק הקדמה קודרת לפזמון מרסק. ואם במרסק עסקנו Goon Squad השיר השני האהוב עלי מהאלבום, מרסק עם הרבה חינניות, אותה חינניות שעליה בנוים שירים כמו Shove It או Back to School . האלבום מסתיים ברצועה המינימליסטית מעט What Happened To You שהוא בהחלט שיר סיום מכובד ובניגוד להרבה להקות, לא מעמיס על המאזין לקראת הסוף, רק משאיר טעם נחמד של עוד.

החלוקה לשירים לא ממש עושה עם Yokan Koi No חסד, מדובר פה בחוויה מוזיקלית שלמה ובאלבום עם אוירה, טעם וריח משלו, שממשיך את הקו המוצלח של הלהקה ומהווה עוד הוצאה מכובדת בקטלוג שלהם והצדקה קיומיות נהדרת עבורם גם בשנים שבהן הניו מטאל הפך לזן יותר נדיר ופחות אופנתי במחזותינו. המחמאה הכי גדולה מבעד לציון שאני יכול לתת לאלבום הזה הוא העבודה שאם Diamond Eyes גרם לי להתחיל לחבב עוד יותר את הלהקה, האלבום הזה גרם לי להתחבר עוד יותר למה שכל כך טוב ב Deftones וגם אם אני עדיין לא מעריץ של ממש, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני האלבום המצוין הזה.