Deftones – Saturday Night Wrist

יש להקות שמוצאות את הכיוון שלהן, את הסגנון שיחודי רק להן, ובונות קריירה שלמה על השטאנץ הזה. להקות כמו Iron Maiden למשל, אחת הלהקות המדהימות, שנצמדת כבר שלושה עשורים אל הנישה שלה ובכל זאת מצליחה לשמור על מעמדה כאחת מלהקות המטאל המובילות בעולם, ולא להעלם מהתודעה. Deftones, שייכת דווקא לסוג אחר של להקות, זה שממציא את עצמו מחדש בכל פעם. הלהקה שבאה מסאן פרנסיסקו החלה את דרכה אי שם באמצע שנות התשעים, ויצרה זן חדש של מטאל, שמושפע הרבה ממוזיקת נויז. באותם ימים צ'ינו מורנו, הסולן, גם שילב קצת ראפ בתוך השירים, בנוסף לקול היחודי שלו והצרחות האכזריות.

Deftones זכו לחיבה עצומה מקרב חובבי המטאל בעולם, במיוחד כשיצא האלבום השני שלהם Around The Fur. האלבום היה כבד ובועט אבל למרות כל אלו, הצליח לשמור על הפאסון והסטייל, ולשדר משהו של מעבר לעוד להקה שבאה לשבור. White Pony שיצא ב-2000, לקח את הלהקה לכיוון אחר, הרבה יותר מלודי, אך עדיין כבד. והסינגלים שיצאו ממנו העידו כי מדובר כאן באחת מהלהקות הטובות של זמננו. Saturday Night Wrist, האלבום החמישי של Deftones, לא נשמע כמו משהו ששמעתם בעבר. חדשנות היא שם המשחק כשמדובר באלבום הזה, ומתקבל הרושם כאילו Deftones רצו לבחון את הגבולות, ולקחת את המוזיקה למקום אחר מאוד.

האלבום, אם תרצו, הוא סוג של חליפה מחוייטת – הפעם הלהקה בחרה להדגיש דווקא את הצד היותר "פיין" שלה. הכל תפור אצל מעצבי האופנה המובילים. כשעל ההפקה אמון Bob Ezrin, האיש שהפיק את החומה של Pink Floyd. האלבום נפתח עם "Hole In The Earth" – שיר מעולה. מהפידבק הראשון של כניסת הגיטרה, הוא מצליח לשמור על האיזון בין הר געש מתפוצץ, לבלדת רוק מלטפת, והכל בנוסח Deftones. השירה של מורנו נשמעת טוב מאוד וגם עבודת התופים של Abe Cunningham. השיר בנוי בצורה כל כך נכונה, פשוט תענוג.

"Beware", השיר השלישי, מדגיש יותר את הכיוון החדש של הלהקה, אם זה מבחינת המלודיה וההרמוניות בקולות, ואם זה במחלקת האלקטרוניקה והקלידים. יש בזה משהו שמזכיר את Radiohead, מבחינת הסגנון האקספרימנטלי של המוזיקה. גם כאן, הפזמון ממכר וסוחף. בדיוק כשנדמה שהשיר הולך להגמר אחרי 4 וחצי דקות בערך, נכנס ריף גיטרות שובר, איזה קירות של דיסטורשן, בדיוק מה שצריך להיות שם.

לפני כשנה, מורנו הוציא אלבום של פרויקט צדדי שלו בשם Team Sleep. האלבום היה מין רוק אלטרנטיבי, מאוד ניסיוני ולמען האמת די פושר. בדיסק החדש של Deftones אפשר לראות את ההמשך לכיוון הזה לאורך האלבום, כך למשל השיר "Cherry Waves" שכבר מסאונד התופים אפשר להבין שלא מדובר בשיר רוק סטנדרטי – וכשמגיע הפזמון והגיטרות נכנסות, חיוך עולה לי על הפנים. גם העריכות האלקטרוניות על השירה לא מפריעות לי, ההיפך, הן מעניינות ונותנות גוון חדשני מסוים. שיר נוסף שבולט מאוד באלבום הוא "Xerces", שמתחיל בנגינת קלידים, ששאולים מהשיר "Planet Telex" של Radiohead. גם השירה מאוד תום יורקית. אבל הקסם עובד, זאת בדיוק האווירה המהפנטת של השירים של Deftones. איזה יופי של הפקה, כל עובד כאן נכון.

המטאליסטים הקשוחים מבינכם, יאהבו לוודאי את "Rats!Rats!Rats"!, שהוא שיר עצבני למדי עם צרחות, וריפים לפנים. הבאס עם הדיסטורשן מוסיף בדיוק את האנרגיה הדרושה כדי שהשיר הזה יבעט בכל הכוח. למרות זאת מי שמצפה לשים את הדיסק במערכת ולקבל את Deftones של פעם, הולך להתאכזב מאוד. זה לא אלבום סטנדרטי, אלא אלבום שקובע את הסטנדרטים, יש פה פצצות אנרגיה לצד קטעי שנטי, עם אלקטרוני והזיות. Saturday Night Wrist דורש סבלנות של כמה שמיעות, רק אחרי שיוצאים ממהלם הראשוני שהוא עושה אפשר להשען אחורה ולהנות מאלבום מאוד מגוון וחדשני.