Deicide – Scars Of The Crucifix

09/07/04
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Scars Of The Crucifix
  2. Mad At God
  3. Conquered By Sodom
  4. Fuck Your God
  5. When Heaven Burns
  6. Enchanted Nightmare
  7. From Darkness Come
  8. Go Now Your Lord Is Dead
  9. The Pentecostal

קשה לי להאמין שאני צריך להציג את דייסייד, אחת מלהקות הדת' מטאל היותר כבדות והוותיקות בשטח. אז הנה, 2004 שנים לאחר לידתו של המושיע ישו, אותו דייסייד אוהבים כ"כ לשנוא, והנה יצא לעולם אלבום חדש, המביא עמו תקווה חדשה. לאחר ששני אלבומי-האולפן האחרונים של הלהקה, "Insineratehymn" ו-"In Torment In Hell", היוו, לדעת רבים ולדעתו של עבדכם הנאמן, את שפל המדרגה של הלהקה. אלבומים חלשים וחסרי טעם, ללא הייחודיות או הכוח שאפיינו את הלהקה בתחילת דרכה, כמו שניתן לראות באלבומי המופת "Legion" וכמובן "Once Upon The Cross" הזכורים לטובה.

עוד לפני שנתחיל לרדת לעומק האלבום החדש, כבר אוכל לומר שמשמיעה ראשונית, ניתן להבחין במאפיין מאוד חשוב שבולט בשטח, והוא הסאונד. ההפקות הקודמות של דייסייד התאפיינו אמנם בסאונד לא מלוכלך, אבל סאונד "עבה" ו-"כבד" מהרגיל, סאונד רועש וטיפה ארכאי, אם אני יכול להגזים. אך באלבום החדש, לעומת זאת, נראה הסאונד בהחלט עומד ברוח הזמן, הוא מאוד צלול, נקי, ברור וחד. כל כלי מקבל את המקום, העומק, והייחודיות שלו, שזו כבר נק' ראויה לציון.

כפי הנראה, ביחד עם הסאונד החדש, גם דייסייד עברו מעין "מתיחת פנים", אשר תפקידה כנראה זה להפוך את חברי הלהקה למכונת רצח-נוצרים משומנת ביותר. ביחד עם הסאונד הברור, הגיעו, באופן מפתיע גם כמה מלודיות. עד היום, דייסייד התאפיינו בכבדות ורצחנות, עם קטעי סולו כבדים ומהירים שלא נותנים מנוח. באלבום זה, לעומת זאת, אנחנו נתקלים קודם כל בהרבה יותר קטעי סולו מבעבר, והפעם הם גם הרבה יותר מלודיים. צמד הגיטריסטים, האחים הופמן, כרגיל בתיאום מושלם, מספקים מכונת ריפים כבדה וברוטאלית שלא מרפה לרגע בכל האלבום ובהחלט נותנת בראש ללא רחם.

על תפקיד הבאס והשירה, ממלא כדרכו בקודש גלן בנטון מיודענו, שגם כאן לא מרפה ולא מפסיק לקלל את אלוהים בכל הזדמנות ובכל שם גנאי אפשרי, והפעם בצורה טובה אפילו יותר טובה מבעבר. בנוסף לשיפור יכולותיו הווקאליות (והליריקניות, במובן מסויים), משתלב כאן גם אלמנט "חדשני" יחסית – והוא שירה שמוקלטת בשני שכבות – צרחות גבוהות וגראולים נמוכים, כאשר כאן יש בה שימוש נרחב בהחלט, וזה מביא יותר עומק וכוחניות לאלבום. ובל נשכח, כמובן, את הגאון מאחוריי עמדת התופים, מכונת הירייה סטיב אשיים, שכרגיל, מכה בכל כוחו על התופים, בעוצמה מרבית, במעברים מדהימים וגריינדים בלתי נלאים שלא מפסיקים כמעט לרגע במשך כל החצי שעה של האלבום הזה.

Scars Of The Crucifix, מבחינות רבות, יכול בהחלט להוות את שלב הכניסה אל עולמם של דייסייד, למי שלא חווה אותם לפני-כן, ובהחלט יכול להיחשב כאלבום טוב לרבים, אך כאלבום רע למעריצים מסוימים, שכן, לכל מטבע ישנם 2 צדדים, וזה חל גם על דייסייד. בעוד ההפקה נקייה, הצליל ברור, וחווית השמיעה מועברת בצורה הרבה יותר טובה מבעבר, לאחר מס' שמיעות נוספות, נוצרת בעיה: מונוטוניות. דווקא הקטעים הכבדים וה"קשים" של האלבום הזה, הם אלו שמושכים עניין (למשל – בתחילת השיר השישי באלבום, "Enchanted Nightmare", ישנו גריינד שמבוצע דווקא על תוף ה"פלור", שזה בהחלט חדשני, כבד וטוחן) ואילו הקטעים המלודיים-משהו לעומת זאת, והסולואים, הם אלו שמתחילים לחזור על עצמם, ולהעיק באוזן לאחר מס' שניות.

דבר מצער נוסף, הוא אורכו של האלבום. אז נכון, ישנה כאן מונוטוניות מסוימת, אך האורך עדיין נחשב, בעיניי לפחות, על מנת להפוך את האלבום מ-טוב ל-טוב מאוד, שעומד בשורה אחת עם אותם האלבומים הישנים והטובים. אך לצערי, חווית ההאזנה נקטעת בברוטאליות לאחר 30 דקות בלבד. ולא רק זאת, ראוי לציון גם את השיר האחרון באלבום, "The Pentecostal" שמסתיים בקטע פסנתר אינסטרומנטלי ומאוד לא תואם-דייסייד… האם זה רמז לעתיד? גם אם כן או לא, כרגע זה לא משנה, ולמרות הכל אני ממליץ על האלבום בחום.