Demented Sanity- Legacy

את Demented Sanity הכרתי בערב להקות מטאלקור בקריות. היה משהו שונה בהוויה של הלהקה הזו מול כל שאר הלהקות שהיו שם:לא היו להם חולצות פסים ופוני מעוצב שהסתיר להם את הפנים, הם כמעט לא חייכו. ובעיקר נראו כאילו הם יודעים משהו שהשאר לא יודעים. כשהם עלו על הבמה זה כבר היה ברור מה שונה בהם, הם בוגרים יותר, קודרים יותר ומקצועיים יותר.

האלבום הזה של דימנטד זכה לנקודת המוצא הזו שלי,הייתי מוכן לסאונד של להקה רצינית וכבדה יותר. רק צריך לזכור שהכל יחסי, ושהז'אנר אליו הם משתייכים הוא מטאלקור (טפו!) ז'אנר שאני אוהב לכנות Happy Metal. אז כן,הסאונד הכללי הוא מלודי יחסית וקיצבי, עם מלודיות חצי הימנוניות שנוגעות בפאנק ככה, בקטנה. הם אורגיה של ברייקים, מלודיה והמון מצב רוח טוב. (רק מוזיקלית, הטקסטים שלהם קודרים כמו ערב חורף בלונדון). אבל יחסית לז'אנר הם כבדים וקודרים יחסית.

האלבום מתחיל ב Blackout, שיר אמיתי, סוף סוף אלבום בלי קטע אינטרו! הסאונד גרובי לגמרי, השירה של יניר מתמקדת בסקרימינג ארוך ושטני, התופים חזקים, הבס דומיננטי והגיטרה מייללת וחותכת בקטעים קצרים ומדוייקים. אם הייתם אומרים לי שזה שיר חדש מהאלבום של בצפר, הייתי מאמין לכם. לפחות עד 2:45, שם הסאונד משתנה ומגיע סולו עם גוון core לגמרי,יופי של קטע.

Shell, הקטע השני הוא מהיר ות'ראשי יותר, תופים מהירים ושטוחים, סאונד קודר יותר, והטקסט משכר, באמת, הוא מתעסק בסגידה שלנו לתארים וקליפות חיצוניות. הוא הזכיר לי איך במשך שנים העמדתי אנשים במבחן: בנות זוג, הורים של בנות זוג, בוסים במקומות עבודה וסתם אנשים ברחוב. המבחן שלי היה פשוט. האם כשהם יראו אותי לובש חולצה של צ'ה גאוורה או של מטאליקה או רייג', או כשיראו שיש לי שיער ארוך, או זקן, הם ישפטו ויחליטו שאני מה שהקליפה שלי אומרת? או שאולי הם יחכו להכיר ולראות שיש הרבה יותר באדם מאשר בקליפה החיצונית שלו:

" we throw aside dead dreams of yesterday
we’re satisfied with
just praising a shell ”

Indifference- השיר הרביעי באלבום מתחיל לאט ומלודי, ונולד בצרחה ב 0:35, הטקסט פה לא רק מאשים, הוא בועט לך בפנים, משחק לך ברגש ומעמיד אותך מול כיתת יורים, לא תצליחו לברוח מהאשמה. האשמה פה יכולה להיות מפורשת ללא מעט כיוונים, לדעתי הכיוון שנלקח פה הוא כיוון חברתי. אדישות ההמון אל מול קיצוניות של צד כלשהו בחברה שלנו, עד כדי כך קיצוני שהוא גרם למוות, דם נשפך שם. רוצים ציטוט?, יאללה, קחו קצת האשמה נקיה:

“Their fear – shame on our conscience, Silence is consent!
You watch yourself feeling so self righteous, your silence killed again"

הקטע הזה הוא היחיד באלבום שיש בו רמז לשירת קלין כלשהי. ומתארח בו Jon Howard (סולן להקת Threat Signal). השיר עצמו מלודי, אולי המלודי ביותר באלבום.

Calling Inside נשלח אלינו מן האופל עצמו. מתחיל איטי וקודר עם גיטרות שמחזיקות את כל קטע הפתיחה של השיר על הרגליים. השיר עצמו הוא ההפך המושלם לקטע הפתיחה, השירה חזקה ומהירה, יורדת וחוזרת להיות איטית רק בפזמון, השיר הוא שיר של מטורף כנראה, מישהו שקולות פנימיים קוראים לו להגשים יעוד כלשהו. כששמעתי את השיר הזה, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה חדר אפל וחשוך, אדם מקופל בפינת החדר כשהוא מחזיק את הראש בין הרגליים,מדבר לעצמו, מציית לקולות בתוך הראש. וב 2:45 אנחנו פוגשים את כל מה שאני אוהב בקור, גיטרות מלודיות ומכסחות, ברייקים בועטים, שאגות.

בשלב די מוקדם באלבום אפשר להבין את הקו של הלהקה. הסאונד שלהם הוא כבד ואגרסיבי יחסית לז'אנר, אין כמעט שירת קלין וכל כלי בלהקה מקבל את המקום המכובד שלו.הטקסטים שלהם פוליטיים וחברתיים, הלהקה הזו רוצה להגיד משהו על המקום שלנו פה והיא אומרת את זה בצורה ברורה מאוד.

Chains Of Gold, הוא שיר קשה, קשה מדי לדעתי, הוא מהיר וזועם. יניר פשוט שואג על המיקרופון בקצב מרשים, הגיטרות והבס עובדים ביחד והתופים של רן פשוט במהירות שיא,שלא לדבר על הסולו ב2:25, סולו שהוא קפסולה שמרכזת את כל השיר אליה בקטע מרוכז ומרשים במיוחד.את השיר הזה שמעתי בהופעה, ואוטומטית פיתחתי אנטגוניזם אליו, יניר הציג אותו בבדיחה מקאברית (משהו עם תינוקות בבלנדר) וסיפר שזה שיר על תינוקות מתים.

מוות הוא נושא סופר רגיש אצלי בשנתיים האחרונות. וילדים אני אוהב, יש לי אפילו שניים כאלה, לא יכולתי להקשיב לשיר כזה. אבל כששמעתי על מה הסיפור,אני מאוד אוהב את הדילמה שהשיר הזה מציג. הסיפור הוא על חבר של חברי הלהקה שחזר בתשובה ואיבד את ילדו. במקום לכעוס, לשנוא ולקלל את כל העולם, אותו אדם מודה על האובדן.

אם יצא למישהו מכם להיות בלוויה, הוא בוודאי שמע את המשפט הבא: "אדוני נתן, אדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך". משפט שמסביר את כל העניין הזה על רגל אחת, התפיסה הדתית מבטלת אותנו בני התמותה ומעבירה את הכל אל ההוא שם למעלה. אנחנו צריכים להודות לו על הכל,גם על האובדן והשכול. כי הכל חלק מהרצון שלו. לא אני ובטח שלא חברי הלהקה יכולים להזדהות עם תפיסה שכזו, אבל אפשר להבין איך יעבוד מוח דתי בסיטואציה כזו.

Unpunished,מארח גם הוא אורח מכובד Ryan Knight מ The Black Dahlia Murder , השיר עצמו הוא לא שיר רע, אבל הוא לא אחד מהשירים שריגשו אותי באלבום הזה, אז ברשותכם, אחרי שאיזכרנו את ראיין, נעבור לשיר האהוב עלי מהאלבום הזה שהוא גם במקרה שיר הנושא.

השיר מתחיל איטי וכבד, הגיטרות מזכירות מטאל של פעם, צלילים של האבי ומטאל מסורתי כשהגראולים\סקרימינג של יניר הם עמוקים פה וחזקים, פשוט מעבירים בי צמרמורת. כששמעתי את השיר הזה בפעם השניה, הוא פשוט נפל עלי כמו קיר של לבנים. הטקסט שלו פשוט סחט ממני דמעות. (כמה מטאל קשוח מצידי) גם פה, השיר עולה ויורד, הוא קצבי בזמנים מסויימים ואיטי באחרים, הוא מלודי ויש בו שפע של ברייקים,דאבל באסים עוצמתיים וסולו גיטרה מצויין,השיר הזה הוא פשוט הכל,

השיר הזה נוגע לי באבל האישי שלי (כן, שוב) וכשזה עבר לי בראש כששמעתי את השיר המחשבה השניה הייתה: "נו, שוב תחפור לאנשים על אמא שלך ועל האבל שלך? אנשים לא מבינים את זה ויחשבו שאתה רק מחפש תירוץ להכניס אותה לכל העניין" אז אתם יודעים מה, תחשבו מה שבא לכם, אני שופך:

"I know what you want
I know what you feel
I know what you're thinking
You’re tired of this
Your sanity means
denial
In the walls of this prison
Where dreams are designed
Your sanity means – denial

this day is your liberation
stop living a lie
inspite of the confrontation
we will raise”

יש פה אדם שיודע שהוא עומד למות, אבל הוא מכחיש את זה באוזני אחרים ועם עצמו. הוא יודע שהוא חייב את זה לעצמו, כדי לשמור על השפיות. אבל מה שלא יהיה, יום מותו יהיה השחרור הסופי מהסבל הנורא. ראיתם? הצלחתי לחפור לכם בלי להיות מפורש מדי.

לסיכום. הח'ברה האלה עשו עבודה רצינית במיוחד, העטיפה של האלבום מרשימה מאוד ומלאה סימבוליות, קצת גורמת לי להצטער על זה שמדובר באלבום דיגיטלי ושלא אקבל עותק פיזי של יצירת האמנות הזו. לצורך הקלטת האלבום דימנטד הטיסו לארץ את מארק לואיס שהפיק ללהקת ענק כמו Deicide, The Black Dahlia Murder, Trivium, Whitechapel, ועוד רבות וטובות. את המאסטרינג עשה להם אלן דאצ'ס, עוד שם ענק שעבד עם רשימה ארוכה של להקות. התוצאה כמובן, ברורה לאוזן. שמעתי לא מעט הרכבים מקומיים השנה שמאוד נהניתי לשמוע. אבל פגשתי מעטים שריגשו אותי. דימנטד הם ללא ספק אחד מההרכבים שיותר נגעו בי דרך האלבום שלהם. והם עושים את המטאל שלי כמו שאני אוהב – בועט, מלודי ועם אמירה אמיתית.

לאתר הלהקה ולקישור להורדת האלבום