Derek Sherinian – Mythology

שנה חלפה שנה עברה אני כפיי ארימה, ובמחיאות כפיים קצביות אריע לקלידן האמריקאי ממוצא ארמני, דרק שריניאן (כיום חבר Planet X ו- Billy Idol) המוכר לנו כקלידנה לשעבר של Dream Theater. האלבום הקודם של שריניאן שהיה משופע בגיטריסטים וירטואוזים אכזב בעיקר מהסיבה שזה לא היה נשמע כמו אלבום של קלידן, קצת קלידים והרבה סולואים של גיטרות. נו טוב, ככה זה שבוחרים גיטריסט עם אגו יותר גדול משלך,אינגווי, לאלבום סולו שלך. שריניאן לא בקלות יוותר על האגו שלו, ובאלבום הנוכחי הוא ממשיך עם רשימת המוסיקאים המכובדת לא פחות (סטיב סטיבנס,זאק ויילד,סטיב לוקאתר, סיימון פיליפס,אלן הולדסוורת,ג'ון סייקס). אך הכי חשוב,שריניאן נותן לנו לשמוע אותו הרבה יותר טוב, עם סאונדים חדשים ומעניינים,השפעות חדשות – שריניאן הפיק את הלקחים ללא ספק מהאלבום הקודם.

המוסיקה של שריניאן פונה לקהלים מגוונים, ולא ננעלת על סגנון אחד ויחיד, אלא מערבת כמרקחה רוק אנד רול,פיוז'ן,הבי-מטאל,רוק מתקדם,פופ ואפילו מוסיקה ספרדית. שריניאן הוא לא טכניקן ווירטואוז כמו קלידנים אחרים, אבל הוא מחפה על כך בהרבה Feel וחום בייחוד באורגני ההאמונד האותנטיים שלו, איכות סאונדים אלקטרוניים שלא הייתה מביישת שום הרכב טראנס, ויסודות מוצקים של רוק אנד רול והבי-מטאל איתם הוא בא מבית (שריניאן מעריץ את Van Halen). הקטע הראשון באלבום, והבולט ביותר, הוא גם הקטע הסוחף ביותר שיפרוט על מיתרי הרגש שלכם בקלות רבות. האזנה אחת לקטע המורכב,האווירתי,התזזיתי תמיס את אוזניכם במהרה.אי אפשר לפספס את ההאמונדים של שריניאן,את המונסטר ליד שהוא הסמל המסחרי שלו, וגיטרות אגרסיביות מצד זאק ויילד שבולט באלבום כאשר אלן הולדסוורת' מספק את הצד היותר ג'אזיסטי בקטע הזה. קטע מצוין להאזנה בעת נהיגה על הכביש.

בקטע השלישי מתנצחים ביניהם הגיטריסטים זאק ויילד וג'ון סייקס יחד עם שריניאן, ויוצרים יחד זירה כאוטית מוסיקלית המעניקה לנו תחושה אמיתית של אלי מלחמה הנאבקים ביניהם. שריניאן בעל המראה הלטיני, הלך בשיר El Flamingo Suave על גיטרות אקוסטיות עם ניחוחות ספרדיים המשולבים בפסנתר, וזה נשמע מעניין ומיוחד. רגע שיא נוסף של האלבום מוענק לנו בקטע השישי בו שריניאן מנהל דואט מרתק על הסינתי עם סאונד ליד חדש שלו יחד עם ג'רי גודמן והכינור החשמלי שלו (אם תרצו,"סמיר שוקרי של הפרוגרסיב").

למרות כל המחמאות שמגיעות בצדק לשריניאן, חשוב לזכור כי ההלחנות שלו לפעמים צפויות מדי, מהלכי קלידים שנשמעים יותר מדי דומים לדברים אחרים שעשה בעבר, וזאת על סמך ההיכרות המוסיקלית שלנו איתו(חובבי האלבום Falling into Infinity למשל, ישמעו דמיון בחלקים מסוימים של שירים באלבום הסולו הזה).יש גם לא מעט קיטש בנאלי ומיותר כמו הקטע הרביעי באלבום, שלא מייצג את יכולותיו האמיתיות של שריניאן. הקטע האחרון משלב שירה גרועה ודי צורמת לאוזן של זאק ויילד, אשר מוטב שיתרכז בעבודתו על הגיטרה. חרף זאת, שריניאן התעלה על עצמו באלבום הזה,הפיק את הלקחים מהאלבום הקודם, וניתן לומר שהאלבום בסך הכל משביע רצון ומהנה.

סה"כ היכולת של שריניאן לתקוף אותך חזיתית ולאגף אותך מכל הכיוונים, לא משאירה הרבה ברירות. בסיכומו של דבר זהו לא אלבום פרוגרסיב טהור, אלא אלבום שנע על התחום האפור שבין מספר סגנונות וככזה מקשה עליך שלא לאהוב בו חלקים מסוימים שתואמים לטעמך האישי.
בין אם אתם שומעים את השם דרק שריניאן בפעם הראשונה או לא, מוטב כי תקדישו מזמנכם ותתנו האזנות לאלבום הזה, ייתכן שתופתעו ואפילו לטובה.