1. Fix Bayonets!
  2. Sons of War
  3. Operation Thunderbolt
  4. Fortune Favors the Brave
  5. My Black Flag
  6. Hajduk’s Revenge
  7. I Gave You a Kingdom
  8. We Were Soldiers
  9. Blood on the Sand
  10. Symbol to Believe

יש שיגידו שאני דורשני, בעל סטנדרטים בלתי אפשריים ובאופן כללי די חי בסרט כי הייתי מצפה מכל הישראלים, המעורבים או הלא מעורבים במטאל, שיכירו שמות של להקות מטאל גדולות וותיקות שמזה שנים מייצגות אותנו בהרבה מאוד כבוד בחו"ל. הדוגמה הקלה תהיה Orphaned Land שמעבר לכתבות גדולות ב-Ynet, קהל מכל רחבי העולם הערבי והמערבי כאחד ושיר אחד שעוד מסתובב בגלגל"צ פה ושם, המטא-פוליטיקה שלה אל מול מוזיקאים נוספים מהעולם, מטאליסטים ושאינם, עשתה כבר שמות והראתה שגרירות טובה. באותו אופן, אני מצפה מכל המטאליסטים הישראלים, חובבי המלודי או הלא חובבים, שיכירו את שמה של Desert. הלהקה הבאר-שבעית בת ה-17 היא כנראה הגדולה מלהקות ה-Melodic Metal בישראל ולא פעם דאגה להראות שגרירות מטאלית טובה ואף לארגן בארצנו הקטנטונת הופעות של שמות גדולים ב-Melodic Metal העולמי. עבור מטאליסטים שלא מכירים את הלהקה אפילו בשמה, ראו בזאת השלמת פערים נדרשת וקריאה לבחון את אשר יצא מתחת לידייה ובפרט את אלבומה החדש והשלישי, Fortune Favors the Brave.

כשאנו חושבים על להקת Power Metal בעלת סולן דובר רוסית אשר שרה על מלחמה, קשה שלא לגשת לאלבום מבלי לחשוב שאנחנו עתידים להיתקל באיזו גירסה ישראלית ל-Sabaton או ל-Tyr. הציפייה היא לקבל מהירות בלתי מתפשרת, שירה גבוהה ומלודית וגישה טיפה יותר פופית אל מול המטאל הקשוח שכבר התרגלנו לשמוע בשנים האחרונות. העטיפה הלוחמנית שמציגה את דמותו של דוד המלך האוחז ברוגטקה כשמולו לוחמים מצבאות שונים לאורך ההיסטוריה נותנת לנו רמז פטריוטי מטרים ובעודנו משערים על אילו קרבות ולוחמים נלמד הפעם, האלבום מתחיל בנגינתו.

בעוד צלילי הצעידה שבתחילת האלבום מציפים בנו שאלות האם לא התבלבלנו עם Absolution של Muse או שמא עם B.Y.O.B של System of a Down, הכניסה של כלי הנשיפה הנמוכים מבהירה לנו שאנחנו בסצינת מלחמה קולנועית ושאנו כרגע צועדים לצד צבא גדול. רגע קט ואת המארש הצבאי הזה מדגישים סרגיי "מטאלהרט" נמיחניצר בגיטרה, סרגיי דמיטריק בבס ואסף מרקוביץ' בתופים, והכל נעשה הרבה יותר כבד. באופן לחלוטין בלתי צפוי נכנסים קלידים של Industrial מידיו של אולג אריוטקין. אם חשבנו שעד כה היה כבד, מרגע שנכנסים למקצב של הבית הראשון, כל השיר מקבל טוויסט של משהו שנע בין Metalcore ובין Melodic Death Metal, כל זאת כששירתו של אלכסיי ריימר עודנה נקייה, קלאסית ובמובן מסוים בשל נוכחותו של מבטא זר, מזכירה מאוד את Sabaton. עם זאת, כשבחומרים הקודמים המבטא הזר היווה מכשול והיה די בולט בשירים, את כל האלבום צלחתי מבלי שהוא יפריע לי. כל השירה נקייה? לא. המאזינים חדי האוזן יוכלו למצוא רגעים של harsh vocals קשוחים ולהתפלא לגלות שגם הם פרי גרונו של אלכסיי. הלחן הכבד והדיוק של המוזיקאים בנגינתו מרשימים בסדר גודל של להקות גדולות מהעולם. אם ל-Power Metal טיפוסי ציפיתי, הצלחתי להתאכזב עם חיוך גדול מאוד.

טון הפתיחה הזה נתן לי את הביס הראשון מכל המנה, כשהצלחת מלאה מכל טוב. הנוכחות של המטאל הקלאסי בולטת מאוד בחומרים של הלהקה, כשהנגנים מצד אחד לא מסתפקים בפריטות טרמולו מהירות על אותו התו ומצד שני לא נעים אל מחוזות האוננות וה-Nintendocore של להקות מוכרות כגון Dragonforce. עם זאת, הלהקה לא מבקשת להישמע בדיוק כמו אותן להקות מטאל קלאסיות כשההפקה שלה מודרנית ומעוטרת בסאונד דוקר ובועט. עם שירה שמזכירה הרבה מאוד מ-Sabaton, נגינה כבדה המזכירה צדדים קיצוניים יותר במטאל ולחנים מעט פולקיים המזכירים את Tyr, למצוא זיקה ל-Rammstein היה דבר שבהחלט לא ציפיתי לו. ה-Industrial מציץ עלינו באופן גלוי מתוך קטעי הקלידים האלקטרוניים החדשניים ונותן נפח מודרני ללחנים. ההצצה הנסתרת היא בסאונד הגיטרות האייקוני בו ידועה הלהקה. ממש כמו עם מוג'ו, שיקוי הגבריות שלא ניתן להסביר את מהותו, כך גם לא ברור לנו מה יש בסאונד הגיטרה החי והאגרסיבי הזה שגורם לנו לרצות לקפוץ ולצעוק. ההשפעה של ה-Industrial בולטת בעיקר בשיר I Gave You a Kingdom, שמכיל גם לחן מעט מזרחי אשר תואם ליריקה העוסקת בשיחרור דמשק (ככל הנראה מידי התורכים לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה).

אם כבר העיסוק הלירי, מילות השירים הן אכן מלחמתיות ונעות בין נושאים הקשורים למורשתם של חברי הלהקה ובין היסטוריה כללית. כך נוכל למצוא כאן שירים בהקשרי ברה"מ על קרב של הצבא האדום כנגד הנאצים בהגנה על מוסקבה, על קרב סטלינגרד ועל קרבות של שלושה צבאות על חוליאיפול שבאוקראינה, נמצא שירים בהקשרי ישראל (כמובטח בעטיפה) על מלחמת העצמאות ועל מבצע אנטבה ונמצא גם קרבות כלליים יותר כמו מלחמת וייטנאם או מרד הגלדיאטורים שהוביל ספרטקוס כנגד רומא. השירים לא רוויים עמוק מדי בפרטים היסטוריים אשר הופכים אותם לשיעורי היסטוריה עם לחן, אלא מביטים על ההסתכלות האנושית הנחושה של הלוחמים עצמם אשר לא רואים כל ברירה אלא להילחם.

האלבום לא חף מאורחים. הלהקה הביא כשחקני גיבוי את יוחאי דוידוף (לשעבר מ-Prowlers) ואת חברי להקת Deface לשירת רקע במספר שירים. נוסף על כך, ניתן לשמוע בשיר Blood on the Sand את קולו של Chris Boltendahl מלהקת Grave Digger ובשיר I Gave You a Kingdom את קולם של Georg Neuhauser ושל Fabio D'Amore מלהקת Serenity. בניגוד להרבה שילובי אורחים בהם נתקלנו במטאל, שיתופי הפעולה הפעם מתמזגים טוב מאוד בשירים ובכיוון של Desert עד רמה שקשה להרגיש שמשהו יוצא דופן קרה כאן. התחושה היא לא שהלהקות הגדולות החליטו לעשות טובה לאיזו להקה מזרח-תיכונית אחת, אלא שהזמרים האורחים החליטו להצטרף לנסיעה ולקפוץ על קטר מאסיבי ששועט מלוא מנועיו בכיוון מוגדר. לא נהיה הוגנים אם לא נציין את שיתוף הפעולה של תומכות הלהקה בפרויקט גיוס ההמונים שהוביל להוצאת האלבום הזה אשר רכשו לעצמן מקום של כבוד במקהלות שבאלבום.

עם כמה שהאלבום הזה עשוי טוב, מופק באיכות גבוהה בידי אלכס זבולון (שגם מנגן תפקידי גיטרה מלאים באלבום הזה לצד סרגיי) ולא מהווה שכפול של אלבומי או להקות Power Metal מוכרות, לעיתים הדברים נלקחו טיפה רחוק מדי. כמו שנהוג לומר על מוזיקאים ש"זה לא מזויף, זה ג'אז", לפעמים הבחירות של הלהקה בצלילי מתח או בסאונדים מסוימים כל כך מכבידה על האוזניים שהאווירה שנבנתה עד כה בשיר קצת מתפוגגת. דוגמה בולטת היא המלודיה שבפזמון של We Are Soldiers, בה קיבלנו צלילים לא טיפוסיים ללהקה שלא במיטב הנוחות יושבים על האקורדים.

על השיר האחרון באלבום שווה להתעכב, היות והוא היחיד שאינו נוגע לקרב ספציפי. השם Symbol to Believe הוא המכתב ששולחים הלוחמים מהקרב הביתה ומביעים את סלידתם מהלחימה עצמה, אותה הם לא ביקשו לעצמם. אחרי אלבום שלם בו קיבלנו שירים לוחמניים, מהירים ונחושים בהם הקרבות מתוארים באופן כל כך אוהד בחתירתם לניצחון, השיר האנטי מלחמתי הזה גרם לכל הגוף שלי להצטמרר והעניק לכל האלבום הזה בבת אחת הרבה מאוד עומק. הבחירה לסגור את האלבום ב-fade-out מעצימה עוד יותר את סיפורם של הלוחמים שתם ולא נשלם ושלא ברור כמה מהם עוד ישובו הביתה והאם הטירוף הזה עוד יסתיים.
האיזון כל כך מדויק בין שירים מהירים עם טכניקת גיטרה מרשימה ובין שירים חכמים עם תפקידי תופים מרעננים שלא הייתי יכול לבקש לעצמי Power Metal מהנה יותר כשבירת תקופה ארוכה בה תת-הסוגה כבר הפסיקה לרגש אותי. אם חברי לצוות יותם דפיילר טוען שלהקת Children of Bodom היא Power Metal עם גראולינג, הרשו לי לטעון שבאלבומם החדש של Desert, הם להקת Melodic Death Metal עם שירה נקייה (לרוב). שילוב ה-Industrial לתוך המשוואה נותן עוד ייחוד מרענן לתוך הסגנון ומאלץ אותנו שלא להסתפק באמירה שמדובר על עוד מקבילה ל-Sabaton. להקת Desert מוכיחים כאן שהם מלכי ה-Melodic Metal הישראלים ושהם עדיין לא סיימו את מה שהם באו לכאן לעשות.