1. Infy)
  2. 1812 (feat. Ralf Scheepers – Primal Fear, ex-Gamma Ray)
  3. Flying Dutchman
  4. Invincible

את דזרט אני מכיר כבר כבר כמה שנים, טוב, למען האמת, המילה מכיר קצת מטעה – אני יודע מי הם, אבל עד ללפני חודשיים לא שמעתי אפילו שיר אחד שלהם. בעיקר שמעתי עליהם מחברים משותפים וראיתי פרסומים שלהם בפייסבוק, ואני חייב להודות שבפעם הראשונה ששמעתי שיר שלהם פשוט דילגתי קדימה, זה נשמע לי כמו עוד קטע פאוור מטאל וונאבי שכזה. חשבתי שמדובר בעוד הרכב ישראלי שמנסה להשמע כאילו הוא לא מכאן.

ואז, כשסרגיי – גיטריסט הלהקה, שלח אליי את האלבום החדש שלהם החלטתי להקשיב, לא עזבתי את האלבום הזה ובמקביל התחלתי לעקוב אחרי הלהקה ברשת, יישבתי על סרטונים שלהם מהאולפן ושמעתי את האלבום הקודם שלהם. בקיצור, עשיתי עבודה יסודית, נשבע לכם. ואני יכול לאשר שלא מדובר בהרכב ישראלי מתאמץ, הח'ברה האלה פשוט לא מכאן.

האלבום נפתח בקטע אינטרו! איזה כיף, כמה שאני אוהב קטעי אינטרו (לא), אתם כבר יודעים את זה. אבל במקרה הזה, מדובר בקטע מגניב לגמרי, קטע האינטרו Chasing The Prey נשמע בדיוק כמו הקטעים האלה שנמצאים בפתיח של משחקי מחשב, הקטע הזה שמתנגן לו בלופ בזמן שאתם בונים את השחקן או סתם הולכים לחפש משהו במקרר לפני שאתם מתיישבים לשחק במשחק. (אלוהים, כבר שנים לא שיחקתי במשחק מחשב סתם ככה) בכל מקרה הקטע הזה מצליח לייצר את האוירה שניסו החברים מדזרט ליצור ו Assassin’s fate הוא ההמשך הישיר לקטע האינטרו הזה, שיר ששמו הוא סוג של מחווה לסדרת המשחקים Assassin’s creed – .

כבר מהשניה הראשונה של השיר רואים את השינוי בסאונד של דזרט אל מול החומרים הישנים יותר – הוא כבד יותר, מלא יותר ובועט יותר. גם המלודיות פה טובות, השירה של אלכסיי חותכת יותר מבעבר, מחוספסת ואפלה יחסית לסגנון הרגיל שלו.

הטקסט שמלווה את השיר מלווה את הלך הרוח של המתנקש כאשר הוא רודף אחרי הטרף שלו, בטוח בעצמו ובדרך שבחר, יודע שלקורבן שלו אין סיכוי להנצל. Son of a star הוא הבא בתור, במעבר חד אנחנו עוברים מדמות של מתנקש ממוחשב אל בר-כוכבא, כן כן, ההוא מל"ג בעומר.

השיר נפתח כמו השירים המוקדמים יותר של דזרט, קליל יותר, מנוקד באורגן ומלודיה נעימה, אבל אחרי חצי דקה בערך הקצב יורד והעוצמה עולה, השיר הוא שיר פאוור מטאל קלאסי בהרבה מובנים, אותם ריפים מוכרים ומשכרים, הרבה נגינת אורגן עם כובד מרשים ביותר בגזרת הבס, הרבה כבוד מגיע לסרגיי דימיטריק בזכות הכובד הזה. אבל עזבו את זה, הבית האחרון של השיר, הוא פשוט תרגום לאנגלית של כמה פסוקים מוכרים מהתנ"ך, כולל חלק מ"שמע ישראל" ומפרשת "ואתחנן" (הפרשה שמסבירה על איך מניחים תפילין וקובעים מזוזות). יש שם עוד כמה פסוקים שחוברו יחד לנאום של מצביא לצבאו בשדה הקרב, פשוט אדיר לראות איך קטע מוכר מהתפילה הופך למשהו אחר לגמרי בתרגום הנכון.

רציתי לדלג קדימה בסקירה ולא לעבור על כל שיר בנפרד אבל אז הגיע The Wolf’s attack ,שם השיר נושא הבטחה, הפתיחה מבטיחה גם היא. אורגן אפלולי ושירה כנסייתית מלאת אווירה פותחת אותו, תופים עוצמתיים נכנסים מדי פעם ואיפושהו אחרי חמישים שניות השיר פשוט מתרסק, הסאונד הופך שטוח, בקטעי הטמפו המהירים יותר של השיר, השירה פשוט לא טובה על קצב מוזר. התופים מעניקים מדי פעם תחושה של מכונת תופים ויש תחושה של הרבה יותר מדי אלמנטים בכל רגע נתון. שלא תבינו אותי לא נכון, לא הכל רע, יש רגעים של אור בדמות סולואים מרשימים של גיטרה, מלודיות טובות והשירה בקטעים האיטיים יותר של השיר טובה מאוד.

רצים קדימה אל The Road to you , השיר השקט של האלבום – בלדה, אם תרצו (וגם אם לא תרצו) שאינפי סנואו לוקחת בה חלק.

השיר מקסים, מכל כיוון שלא תסתכלו עליו, הוא בנוי נכון, הפסנתר נהדר, הגיטרות הקלות והכבדות ,התופים וגם השירה הנשית החצי אופראית של אינפי מבוצעת נהדר. נכון, אני יותר אוהב אותה בקטעים הפחות פומפוזים שלה בשיר, בקטע נקי ומתון. אבל זה עובד טוב גם בקטעים המוגזמים ומשתלב נהדר עם השירה של אלכסיי. בשלב העמוק הזה של ההאזנה לאלבום אני כבר רגיל לפאתוס האופייני לז'אנר שמשתקף מקולו ופשוט אוהב כל תו שהאיש הזה מפיק מהפה.

הטקסט של השיר הזה פשוט שובר את הלב – זה סיפורה של אישה שבעלה לא חזר משדה הקרב והיא לא יודעת אם הוא חי או מת, הטקסט רוקד על התיסכול שבחוסר הודאות הזו, על כוחה של האהבה והזכרון, פשוט יפה.

1812, השיר הבא בתור הוא ללא ספק אחת מנקודות השיא שבאלבום. למי מכם שפחות שולט במלחמות היסטוריות ובתולדות נפוליאון, השיר מתעסק בקרב העקוב מדם של רוסיה המתגוננת מפני הצרפתים. מלחמה אכזרית בה הרוסים עשו כל שהיו יכולים כדי לנצח. הם שרפו את האדמות מהם נסגו כדי למנוע מהצרפתים את היכולת להשיג צידה ואוכל תוך כדי ההתקדמות, מאות אלפים נהרגו, מלחמה אמיתית של פעם, אם תשאלו את הרוסים, הם יספרו לכם שהם הביסו את הצרפתים ואם תשאלו את הצרפתים הם יספרו לכם שזה היה קרב של כמעט, ושהרוסים ניצחו נצחון טכני בנקודות, אבל מה זה משנה? ומה הדבר הטוב ביותר בשיר הזה? הקול של ראלף שייפרס (מ Primal Fear) שמקשט את היצירה הנפלאה הזו עם הקול הגבוה והמרשים שלו שמאיים לשבור כלים ב 0:40 וממשיך לאורך כל השיר כולו. הטמפו של השיר הזה נהדר, הגיטרות מכסחות ומייללות ואפילו צליל הסינטיזייר משתלב פה נהדר. מדלגים לסוף האלבום, לא, זה לא אומר שהשירים שהשארתי מחוץ לסקירה הם רעים, פשוט העדפתי לתת במה לאלה שנגעו בי יותר.

Invincible, השיר שסוגר את האלבום נפתח בקטע קצר וכמעט פופי, מהר מאוד עובר למלודיה "דזרטית" טיפוסית. הטקסט של השיר הזה שלח אותי לעשות שיעורי בית ולקרוא קצת על ההיסטוריה של פולין, רוסיה, אוקראינה ושאר מדינות ברית המועצות לשעבר. אני לא יכול להגיד לכם שהבנתי בוודאות את כוונת המשורר, אבל זה די ברור שהשיר נוגע במלחמה של המורדים להשבת מולדתם\ארץ אבותיהם (Otchizna בשפה הרוסית) שוב לידיהם. מלחמה שמשלבת געגוע בחוסר רצון להתפשר. ואם נצטט מהטקסט המקורי:

“Banner's high, the gun has spoken
Liberty or death for me
Will of Pole cannot be broken
Dreadful rage unleashed in me”

התופים בשיר הזה עמוקים ורועמים ומשולבים בבסים נהדרים, כאלה שמקורם בתופים וגם כאלה שמפיקה הבס של סרגיי דימיטריק. השיר הזה הוא עוד הוכחה שדזרט עובדים לפי הספר. בנוי נכון, מלא פאתוס ומלודיה מצד אחד ובבשר מטאלי מצד שני. גיטרות מיללות לכל אורכו, סולו גיטרה נהדר שמגיע אחרי שתיים וחצי דקות. וקצת אחרי הדקה השלישית השיר צולל לסאונד אפל, איטי ומקאברי יותר משופע באלמנטים אפלוליים במיוחד.

לסיכום: אם אגע בצדדים הפחות חיוביים של האלבום, אז אולי הדיוק הזה שבו הוא עשוי נוטל קצת מהרגש שלו, אולי אלו הטקסטים שקצת רחוקים משגרת היום שלי או שאולי ההפקה המדוייקת ונטולת החיספוס. מה שכן בטוח זה שעצם העובדה שהאלבום הזה לא ממש הצליח לגעת בנקודות שמרגשות אותי בד"כ, לא אומר שנשארתי אדיש אליו, חלילה, יש בו קטעים שהצליחו לגעת בי, אבל לא הלכנו יד ביד עד הסוף.

אבל, אם נתמקד בצדדים החיוביים, נסכם ונגיד שהאלבום בסך הכל הוא אלבום טוב מאוד, הוא סוג של אלבום קונספט, הוא אמנם לא מספר סיפור אחד לכל אורכו אבל הוא נוגע לא מעט בעניין הגבורה, המלחמות והמעשים שמבצעים גיבורי השירים. מעשים שהם שלמים איתם לחלוטין. מסר כללי בוגר ומעניין מאוד ומתאים לגיל של רוב חברי ההרכב- ואני מניח שגם עזר לבחירת השיר Never Regret כשיר הנושא של האלבום. מעבר לכך, האלבום הזה לוקח את דזרט אל מקום נכון יותר ומעניין יותר, הוא בהחלט מעיד על התפתחות ואבולוציה מרשימה בסאונד של דזרט.