Destruction – Spiritual Genocide
- Harry Wilkens, Oliver Kaiser)
אחח Destruction, אחת הממותות של ה Thrash הגרמני ולהקה שמוזכרת בנשימה אחת לצד חלוצות הז'אנר בצד הגרמני-חורני שלו, Kreator ו Sodom.למרות אהבתי ל Thrash על שלל צורותיו ולמרות שתמיד אזכור לטובה את ההופעה שלהם בארץ ב2005 ואת Schmir הסולן שזעק בעברית צחה "אתם משוגעים!" אף פעם לא התרגשתי כל כך מ Destruction. נכון, Release From Agony ו The Antichrist הם אלבומים מצוינים, אבל במהלך השנים הם אף פעם לא תפסו אותי מספיק בכדי שאטרח ואשמע את האלבומים שלהם ובהסתמך על סקירות ופידבקים מחברים – לא פיספסתי הרבה. אז מה בעצם גרם לי להרים דיסק של Destruction ולתת צ'אנס? אולי תקווה לישועה אחרי שנה לא מזהירה מדי לז'אנר או סתם תקווה אופטימית לאלבום טוב של להקה שמעולם לא נתתי לה צ'אנס כמו שצריך. האם האלבום הזה מביא איזו שהיא בשורה לתחום? לא בדיוק.
Destruction שחררו את האלבום האחרון שלהם Day of Reckoning לפני שנתיים ו ב 2008 את האלבום D.E.V.O.L.U.T.I.O.N, הפעם האלבום החדש שלהם עומד בסימן חגיגות 30 שנה ללהקה. במארז ה Limited שקיבלתי האלבום מעוצב בדמות ספר מהודר ובפנים Patch די מגניב שהלהקה הוציאה לכבוד המאורע. האלבום נפתח ב Intro אופייני ושגרתי שגולש אל השיר הפותח, Cyanide. אין הרבה חדש תחת השמש. Schmir עדיין צועק כמו מניאק (גם אם כבר לא צווח כמו פעם) תוך כדי דהרות של תופים, גיטרות יורקות ריפים משוננים ואותם מבני שירים שקצת חוזרים על עצמם אך יושבים במדויק לפי כל חוקי הז'אנר. שיר הנושא של האלבום כתוב היטב, אבל עדיין משהו פה לא מתרומם. השירים הנוסחתיים של הלהקה שכתובים נהדר אומנם עובדים, אך הם לא לוקחים אותך לשום מקום.
Renegades מציג עבודת תופים מעולה, כאשר City of Doom עלול ממש לעצבן את Dave Mustine שכן הוא נשמע דומה באופן חשוד לאחד מהריפים שפותחים את Holy Wars אבל פרט לגנבה הקטנה מדובר בשיר כיפי וכתוב היטב, שבהחלט עומד בתור אחד הטובים באלבום. השיר שלאחריו No Signs הוא אולי אחד השירים הזכירים היחידים באלבום כשהפזמון המלודי העמוס בסולואים כל טוב הארץ רק מוסיפים לו חן. Legacy of The Past הוא חתיכת שיר מגניב, לא רק שמתארחים שם Angelripper הסולן המיתולוגי של Sodom וסולנה של Tankard מר Gerre המוכשר לא פחות, השיר הוא גם מין חיים שכאלה גרסת Destruction שמספר בחינניות על הולדת ה Thrash ומכיל בתוכו אזכורים לאלבומי מפתח של הלהקה, Slayer, Voivod, Metallica, Sodom ועוד ועושה כבוד גם ל Judas Priest שגם כן השפיעו רבות על הז'אנר. אחלה מתנה של הלהקה לעצמה ליום הולדת.
Carnivore נהדר מוזיקלית אבל המילים שלו די מביכות ללהקה שמכילה אנשים בוגרים, מין סלט ורבלי על אשה קרניבורית חולת מין, או לפחות זה מה שאני הצלחתי להבין. Riot Squad ראוי לציון בשל עבודת התופים המצוינת של Vaaver – הרכש האחרון של הלהקה שכבר הוכיח את עצמו באלבום הקודם. שני שירי הבונוס בהחלט חביבים. Princess of the Night הוא שיר קליל, קאבר ללהקת Saxon שאף פעם לא הייתי מחסידיה. הוא מהנה אבל חומר הגיוני ל B-Side בעיקר עקב ריבוי מלודיות מה שלא כל כך אופייני לשאר האלבום ועקב העובדה שהוא קאבר הוא די מצדיק את היותו בונוס. השיר השני הוא גרסה נוספת ל Carnivore, הפעם עם Harry ו Olly שניגנו בהרכב בעבר. פרט לתיפוף של Olly ההבדל פה לא מורגש כל כך, אבל עדיין מדובר בטייק נחמד.
עצוב לי קצת להגיד אבל לא הפסדתי כל כך במהלך השנים שבהן לא עקבתי אחרי הלהקה. אין מה לעשות, אבל Kreator יכתבו שירים טובים יותר, Sodom יהיו מלוכלכים יותר, Accuser ו Deathrow יהיו טכנים יותר ו Tankard ימשיכו להצחיק יותר. כבודם של Destruction במקומם מונח, אבל הם לא הלהקה הכי טובה בז'אנר. למרות שהוא די מהנה, התחושה העיקרית שהאלבום השאיר אצלי זה שאולי הם היו צריכים לסגור את הבסטה בשנות ה-90' המוקדמות או אחרי הקאמבק ב2001. Destruction יורה לעצמה ברגל בשיטתיות והם שוחקים את הקרדיט שהיה להם בעיצובו של ה Thrash הגרמני במבול של הוצאות מיותרות ואלבומים שיכולנו להסתדר נהדר בלעדיהם. אלו מילים קשות ללהקה שחוגגת 30 כנגד כל הסיכוים, אבל בעולם של היצע מוזיקלי כל כך רחב אני לא מוצא סיבה טובה לחובב Thrash או מטאל בפרט להסתפק בפחות ממצוין והאלבום הזה איננו כזה, הוא נחמד ומעלה חיוך ברגעים הטובים שלו ומשעמם ברגעים הפחות טובים. אז מזל טוב ל Destruction ובהצלחה שוב בפעם הבאה, אני לא בטוח שאני אהיה שם בשביל לתת להם עוד צ'אנס.