Devil Sold His Soul – Blessed And Cursed

30/09/10
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Tides
  2. Drowning/Sinking
  3. Callous Heart
  4. An Ocean Of Lights
  5. Frozen
  6. The Disappointment
  7. Crane Lake
  8. A Foreboding Sky
  9. The Weight Of Faith
  10. Truth Has Come

בשנת 2004 קמה בבריטניה להקה שמוגדרת בתור "פוסט-מטאל" ו"פוסט-הארדקור", אך בעצם ניתן לשמוע ממנה את שניהם, בתיבול קל של אימו \ סקרימו. היא עונה לשם Devil Sold His Soul, וששת חבריה שחררו לאחרונה את אלבומם המלא השני, Blessed & Cursed. מלבד המוזיקה עצמה, כמה עובדות רקע דרושות על מנת להתייחס לאלבום. ראשית, אל מקימי הלהקה (הסולן Ed Gibbs, הבאסיסט Iain Trotter, הגיטריסטים Jhonny Renshaw ו-Rick Chapple, והסמפלר Paul Kitney) הצטרף המתופף החדש, Leks Wood, לאחר ש-Devil Sold His Soul ערכו שינוי בעמדת התופים בפעם השנייה. שנית, על המיקס ל-Blessed & Cursed אחראי לא אחר מ-Steve Evetts, איש The Dilinger Escape Plan. לבסוף, בניגוד למקובל בז'אנר, את האלבום מאפיינים שירים ארוכים מהרגיל, בסביבות ה-6, ה-7, ואפילו ה-8 דקות. קשה למלמל "אימו" ולבטל את העניין במחי יד, החברה האלה יודעים מה הם עושים.

את האלבום פותח אחד השירים הקצרים יותר, "Tides", בריף גיטרה מסתלסל וצרחות אופייניות. מייד ניתן לשים לב לאיכות הסאונד. השיר נשמע אסוף, מהוקצע, אך לא "נקי" מדי – אחת הדרישות המשמעותיות בסגנון, עליה להקות מעטות מסוגלות לענות בצורה כל כך נכונה ולהצליח להישמע טוב. אל השיר הבא אנו נזרקים בקול גדול. בתחילה, את "Drowning/Sinking" מזניקה שירה חזקה, גראולים דקים רוויי רגש, וגיטרות שמצליחות להחזיק את הפתיחה. לאחר שתיים-שלוש דקות של מתקפה רועשת, השיר משתתק, ועל רקע הגיטרות פוצח Ed Gibbs בשירת קלין. הוא לא Rob Halford, אבל נשמע לא רע בכלל, באותה דרך מיוסרת ועצובה שמקובלת בז'אנר.

השיר הרביעי באלבום, "An Ocean Of Lights", מתאפיין באווירה שקטה יותר בניגוד לשאר האלבום. הגיטרות נשמעות ברקע, התיפוף רגוע וקצוב, הקצב והגאולים מחזיקים את העניין, כשההרמוניות ושירת הקלין פורטות על מיתרי הלב. המשחק של עדינות מול כוחניות, עוצמה מול צלילים רפים, יין מול יאנג – קשה להצליח בו, אך חברי Devil Sold His Soul עושים עבודה לא רעה בכלל, ומציגים צד מוזיקלי נוסף ביצירתם. אחריו מגיעים השירים "Frozen" הארוך, "The Dissapointment" שבקושי נופל מ-7 דקות, ו-"Crane Lake" באורך דומה. הם מוכיחים לי את הבלתי אפשרי, עד כה: ניתן להאזין לשירי הארדקור\אימו\מה-שתגידו כל כך ארוכים ולא להשתעמם. אמנם אי אפשר לומר ש-Blessed & Cursed הוא משב רוח רענן (מוצגים בו הרבה רעיונות וסגנונות שנראו ונשמעו באין-ספור הזדמנויות, ונוסו על ידי אין-ספור להקות ב"תור הזהב" של הסקרימו), אך הם מביאים משהו חדש לשולחן, ובהחלט מנצלים את המיטב שיש לז'אנר להציע, ולא מתבוססים באיי-ליינר במקום לעבוד על לחנים.

השיר הארוך ביותר, ובנוסף, אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום, הוא "A Foreboding Sky". השיר נפתח בנגינת הפסנתר של Rick Chapple, שנפרד מן הגיטרה לצורך כך. הכלים כולם יוצרים אווירה, Ed Gibbs ממשיך להוכיח את עצמו בתור סולן מוצלח בנוסף להיותו גראולר מוצלח, והריפים לא משעממים אלא נמשכים בטבעיות נדירה, עד השבירה הבלתי נמנעת: גראולים, גיטרות, תיפוף עוצמתי. כל החבילה. את האלבום סוגר "Truth Has Come" החזק, שממשיך ומסכם את הקו הכללי באלבום, ובהחלט מסיים ב"בום". יכול להיות שנשחקתי. לאחרונה, מעטים האלבומים שמשאירים אותי בפה פעור. לפני שנים מעטות (בסך הכל, אני מאוד צעירה), חומות הסאונד של דיסטורשן כזה או אחר, גראולים מפלחי דממה וסגנונות שכלל לא ידעתי לתת להם שם היו כל כך מרגשים, נוכחים, ונותרתי נדהמת מולם. אף על פי כן, אני עדיין יודעת לזהות ולהעריך עבודה טובה של מוזיקאים טובים, ו-Blessed & Cursed היא בדיוק זה.