Devin Townsend Project – Ghost

אני חושב שאיפה שהוא Devin Townsend נבהל מעצמו. כשהוא ישב באולפן וקלט את המפלצת שיצאה לו בדמות האלבום Deconstruction הוא היה חייב לשבת ולכתוב את ההפך המוחלט; אלבום רוק-צ'יל אאוט רגוע וקסום שאפשר יהיה לנגן בין מפלי מים צלולים. האמת היא שTownsend, בתור הפסיכי שהוא, אירגן את האלבומים טוב מאוד, והסיבה ששניהם יוצאים ביחד היא על מנת להדגיש את היין והיאנג שביצירה שלו, את החושך והאור, הקל והכבד והניגוד העצום שהבן אדם יוצר במוזיקה של עצמו. האם הלבן שלו מעניין כמו השחור? עניין של דעה.

על האיש והאגדה כתבתי כבר בביקורת על Deconstruction אבל כמו שציינתי אם לחלק בגסות את שני החלקים היצירתיים האחרונים בפרויקט Devin Townsend Project אפשר להגיד בודאות שזהו הלבן, והאלבום הזה בא להציג את הצד היותר רגוע, נינוח ושליו שלו. אם Ki האלבום הראשון ברביעיה היה אלבום רוק ניסיוני שקט ומתון במקרה הזה מדובר באלבום שבא להראות כיוון אפילו יותר קליל. המוזיקה לעתים קרובות ממש נשמעת כמו פסקול Chill out בסדנת יוגה או ויפסנה. עם כל מיני אפקטים ורעשים מהטבע ואוירה טהורה למדי. והעטיפה של האלבום שנראת כמעט אחד לאחד כמו אותם עטיפות של אלבומי Chill out רק תורמת לעניין.

כבר מהשיר הראשון Fly אתה יכול לחוש כמאזין שאתה נכנס לחוויה רוחנית. האלבום מתחיל במין רחשי חמת חלילים או חליל קסום ואתה נשאב פנימה בנעימים. השירים גולשים אחד לתוך השני לקול אפקטים נוספים, רחשי גלים נעימים, כלים מוזיקלים מעניינים ושירה נשית נעימה לצד השירה הרכה של Devin. השיר השלישי Feather ארוך במיוחד וקצת מעייף, אך מצליח לשמור על אותה אוירה סוחפת כש Kawaii נפתח אחריו בפריטות אקוסטיות, שירה מלודית ואוירה מתקתקה. לאחר שיר הנושא Ghost הקצת משעמם מגיע לו Blackberry ה פולקי, שבו לשירה הנשית של הזמרת Katrina Natale יש מקום קצת יותר נכבד מאשר הליווי בשאר השירים האחרים. השיר השביעי Monson כבר ממש גולש בפסטורליות שלו לטריטוריות של פסקול קולנועי באינסטרומנטליות מוחלטת ובקלות אפשר היה למקם אותו בפסקול של סרט פנטזיה כזה או אחר. השיר שלאחריו שנבנה מהמנגינה שלו – Dark Matters ממשיך את המנגינה במילמולים עדינים של שירה וחליל עדין שמלווה עמעומים אלקטרוניים.

עד פה בערך הצלחתי לשרוד מבלי להתחיל להרדם ולדמיין עצמי מרחף בעננים. מפה והלאה התחלתי לדלג על שירים עבור הסקירה הזו, עד שקלטתי שזה לא ממש לסקור את הדיסק. ופה בערך מגיע הבעיה הגדולה שלי איתו: אף אחד לא חולק על העובדה ש Devin Townsend מוכשר ויכול לעסוק בכל מוזיקה שירצה, אבל כשאני שומע את Devin Townsend אני מצפה למטאל המוטרף שלי. יש לי מקומות מרגוע מוזיקלים אחרים בחיים ואיפשהו כשכמו שכשאני הולך למסעדת המבורגרים אני לא אצפה מהם לפיצה ככה לטעמי תמיד נהנתי מ Devin Townsend בחומרים היותר מכוסחים שלו, והתרחקתי כמה שיכולתי מהאלבומי סולו היותר רגועים כשאם מדי פעם מגיע קטע Clean או קטע אקוסטי בחומר אין שום דבר רע בזה ואפשר להנות. אבל כשהדבר מגיע בדמות אלבום שלם שלא מתפתח לשום מקום ומתעסק אך ורק בזה זה קצת מעבר לסבלנות המוזיקלית שלי. וכמו שציינתי אין לי בעיה ממוזיקה שהיא אינה מטאל, אבל אלילי מטאל צריכים לדבוק במה שהם הכי טובים בו.

ומצד שני ברור לי לגמרי מדוע יצא האלבום הזה כמו שיצא, ולא אמרתי לרגע שהוא רע או לא טוב בכל צורה שהיא. פשוט יש מוזיקת צ'ילאאוט יותר טובה, ומלחינים אוירתיים יותר טובים. ולמרות שברור לי שכמו שהוא עושה את המוזיקה הכועסת והאלימה שלו, יש לDevin Townsend צדדים רגועים יותר שגם צריכים לצאת, אני רק חושב שבתור מאזין מטאל הוא מאבד אותי ועוד רבים וטובים כשהוא דבק ברעיון של ליצור אלבומים מהסוג הזה, או שאולי הוא חובר לקהלי יעד אחרים. בסופו של דבר תמה ונשלמה סאגת הפרויקט שלו לעת עתה, ולפי מה שהבנתי האלבום הנ"ל הצליח מספיק כדי לגרום לו לחשוב וליצור Ghost חלק 2. מעבר להשלמה וסגירת מעגל מצוינת לסדרה של האלבומים לא מדובר באלבום רע, הייתי שומע אותו בשמחה בנסיעה באוטו, במעלית ובעשיה אחרת, הבעיה היא שבתור מוזיקה מורכבת להתרכז בה ובהשוואה לשאר החומרים שלו הוא די מחוויר בעיני. חובה למעריצים, פחות חובה למטאליסטים. לילה טוב.