Dezperados – Call Of The Wild
- W.H. Bonney
- Hell & Back
- Call of the Wild
- Silver City Shuffle
- 600 Miles (The Escape)
- All the Long Way Home
- Bullets n’ Bones (The House)
- Lincoln County War (The Regulators)
- Mexican Standoff (Interlude)
- Thirty Silver Dollars
- Back in the Saddle (Hello Bob)
- Fandango
- Smile as My Last Day Ends
אני נתין נאמן של ה Dezperados
הם התחילו כ Desperados באלבום שנראה היה כחד פעמי בשנת 2000, כשהגיטריסט אלקס קראפט, מי שניגן עם טום אינג'לריפר מ Sodom הרכב שירי השתיה הגרמני שלו Onkle Tom, חובר לטום באלבום שהוא שילוב של סודום בגרסה מלודית עם מוזיקת מערבונים. זה היה אלבום אדיר, וכמה שאהבתי אותו, לא ממש עלה על דעתי שיהיה לו המשך, אבל ב 2006 חברנו אלכס חזר, הפעם ללא טום, כשהוא על תפקיד הסולן במשרה מלאה עם שירה מלודית איכותית, והמוזיקה היא עדיין סוג של הבי מטאל כבד ומהוקצע, משולב במוזיקת מערבונים וקאנטרי – עם טקסטים שכולם שלופים מסיפורים אמיתיים מתקופת המערב הפרוע.
אני לא אשכח ראיון טלפוני שעשיתי עם אלכס כשיצא האלבום ב 2006 – אלבום שעוסק בדוק הולידי, המהמר והאלכוהוליסט שחבר לגיבור המערב וויט אירפ ועזר לו להלחם בחבורת האחים דלטון הידועה לשמצה, באותו ראיון, חלק איתי אלכס את הדמיון שהוא מצא בין החיים שלו עצמו לאלו של דוק הולידי, מי שאיבד את אשתו באופן טרגי – בדיוק כמו שאלכס איבד את אשתו במהלך שנתיים קשות בחייו.
מאז, ועד היום – אני דואג לרכוש ולהאזין היטב לכל אלבום שהלהקה מוציאה, שזה אומר סה"כ עוד 2 מאז שני הראשונים – ועכשיו חמישי. החמישי הזה יוצא 5 שנים לאחר האלבום הקודם, והפעם מדובר בסיפור חייו של William Bonney, הידוע גם כ Billy The Kid, הפושע האגדי ביותר של המערב הפרוע. אין פה יותר מידי חדש, וטוב שכך, זה עוד אלבום מטאל גרמני כותש, מלודי וכבד כאחד, הבי מטאל כבד עם שירה מלודית טובה של Kraft, ושוב משולבים בשירים יסודות של מוזיקת מערבונים, אם בדמות גיטרת Slide שלקוחה ישירות מפסי קול של מערבוני ספגטי, ואם בדמות קלידים/סינתים שמדמים פסקול ישן של מערבונים הוליוודים קלאסים.
Hell and Back הוא הפתיח הכבד והמהיר יחסית שהייתם מצפים לו, ריף גיטרה חזק ונגינת דאבל-בס רועמת של המתופף – על גבי זה קראפט, בשיר קצר כבד וקולע. דברים נהיים מעניינים ב Silver City Shuffle, שכבר נשמע יותר כמו הארד רוק אמריקאי בועט מאשר מטאל גרמני מוכר. אחד הדברים שאהבתי הוא שקראפט חברנו נפטר כמעט לחלוטין מהמבטא הגרמני שלו בשירה, כשהוא מצליח להשמע אמריקאי למהדרין ברוב הקטעים, משהו שקצת רדף אותו באלבומים הראשונים – כשגם העובדה שזה לא היה בולט היא הישג בהתחשב במבטא הגרמני העז שלו כשהוא מדבר.
600 Miles הוא סוג של המנון הארד רוק דרומי משובח, ניחוחות של בון ג'ובי באלבום Blazing Saddles עם קצת תחושת אליס אין צ'ינס בשירה, זה בדיוק מסוג הקטעים שמזכירים לי מה אני כל כך אוהב בלהקה הזו, חבורת גרמנים שעושה מוזיקה שנשמעת יותר אמריקאית מבקבוק של ג'ק דניאלס. ואם השיר הזה התחיל את הכיוון, הרי ש All the Long Way Home לגמרי משגר אותנו למחוזות הרוק האמריקאי השורשי, עם שיר שהיה יושב טוב בכל אלבום רוק אמריקאי שהוקלט בטקסס.
בואו נסכם, אין חדש תחת השמש הקופחת של דרום טקסס הגרמנית, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו ה 3 שלפניו, גם כמו הרביעי מינוס השירה של אנג'לריפר, אבל מי רוצה משהו חדש כשהמוכר כל כך טוב? זה מטאל גרמני קשיח בדמות Accept, Udo וחבריהם, רק משולב במוזיקה אמריקאית דרומית ועם שירה מלודית ופחות צרחנית של קראפט. אני ממשיך להיות נתין נאמן, האלבום הזה כבר בתהליכי חרישה אצלי, ואם עוד לא גיליתם את הלהקה האדירה הזו. אז הגיע הזמן.