Diablo Swing Orchestra – Sing Along Songs For The Damned And Delirious

הרי לכם סיפור מוזר, עם שורשים אפילו יותר מוזרים: חבורה של שוודים עם רצון להוכיח שהם יכולים לנגן מטאל מורכב ומעניין, מגלים ביום בהיר אחד שאבותיהם המשותפים היו חלק מתזמורת נרדפת שניגנה מוזיקה אוונגארדית, אי שם במאה ה-16 – הכנסייה לא אהבה את המוזיקה המוזרה שהתזמורת יצרה, והשוותה אותה לא אחת למעשה השטן, וחברי התזמורת נאלצו לרדת למחתרת, עד להופעת סיום קריירה מרשימה, שלאחריה פסקה התזמורת מלהופיע. ועכשיו אנו קופצים בחזרה למאה העשרים ואחת, לחבורה הצעירה, בראשות הזמר Daniel Hakkanson והזמרת (המדהימה, יש לומר) Annlouice Loegdlund, ולרצון שלהם להקים הרכב מטאל שישאב השראה מאבותיהם. עשו השניים מעשה והקימו את Diablo Swing Orchestra (להלן DSO), במטרה ליצור את המטאל שהם אוהבים, אבל עם השפעות של כל מה שהם אוהבים חוץ ממטאל, ולמזלנו, לא מדובר בדאב או רגאיי (אם כי זה יכול היה להיות מעניין).

החבר'ה הללו ממש בעניין של אופרה, סווינג, טנגו, פולק, ומה לא בעצם – כמעט כל סגנון מוזיקלי אירופאי נזרק אל תוך האלבום השני של הלהקה, ומתערבב בנינוחות עם הדיסטורשנים השוודים המוכרים. חובבי הרכבים כגון Mr. Bungle והיצירות המורכבות של אחד, Frank Zappa, כמו גם חובבי הקולנוע ופסי הקול המעטרים את הקולנוע של Tim Burton (יודעים מה, גם חובבי הספרים והקומיקס של Neil Gaiman), ימצאו את כל מה שהם אוהבים באלבום המופרע הזה – ריפים של ת'ראש מחד (מלאים בגרוב, עם המון אהבה ל-Dimebag), ורגעי סווינג שנות השלושים מתובלים במוזיקת מערבונים וסרטי ריגול, עם קמצוץ דרמטיות קאמרית בארוקית והמון נגיעות פלמנקו.

בקיצור – מדובר באלבום חסר סיכוי בעולם המיינסטרים, ואפילו בעולם המיינסטרים המטאלי. אל תתנו לעובדה שבראש ההרכב עומדת זמרת אופרה מוכשרת בטירוף – לא מדובר באלבום שימצא אוזניים אוהדות בקלות בקרב חובבי Nightwish ודומיה – מדובר במוצר קשה לעיכול. אמנם האלבום נפתח ביצירת סווינג מרתקת שמצליחה בתוך שנייה לשאוב אותנו אל העולם המבודח של התזמורת (המודרנית, לאו דווקא ההיא מהמאה ה-16), אך מיד בשיר השני (ואולי השיר הכי טוב באלבום), "A Rancid Romance", הכיוון משתנה לחלוטין, אל חמש דקות של טנגו מטאלי מקסים ומרתק, ויש שיכנו אותו אפילו "סקסי". חולשת האלבום נעוצה בשני מאפיינים "שטחיים" כמעט – הראשון, עטיפת האלבום המשעשעת, שלא מצליחה לתרום לפענוח התמיהה האם מדובר בהרכב רציני או בכמה חבר'ה שבאו להריץ דאחקות מוצלחות במיוחד (ועם המון כישרון)? בבואנו לשמוע אלבום של אותו Zappa, אנו יודעים שההומור שלו מכתיב את אופי היצירות, ועם כל ההומור הפרוע והשחור שלו, עדיין מדובר ביצירות רציניות לחלוטין, כאלו שרק במקרה נכתבו לגיטרות ותופים, ובאותה מידה יכלו להיכתב לתזמורות מעונבות. הבעיה עם DSO היא שלא ברור עד סוף האלבום אם מדובר בחבורה של מטאליסטים שהחליטו להשתעשע או שמא מדובר ביוצרים שזוהי המטרה המוצהרת שלהם – ליצור מטאלי אוונגארדי ומורכב.

בהנחה שאתם ניגשים לאלבום בצורה בה אני ניגש לאלבום – והיא בצורה שלמי אכפת בכלל מה האמירה, תנו לי לשמוע מוזיקה ואח"כ לנסות להבין מה הולך פה – סביר להניח שהמאפיין השטחי השני יכה בכם, וזהו העובדה שמדובר באלבום מטאל לכל דבר, אך הוא מרגיש קצת מסורס: הגיטרות נותנות שטיח ליווי ותו לא, כלומר, רק תוחמות את האלבום הזה בתוך הז'אנר. אין לשני הגיטריסטים באלבום הזה שום ביטוי מעבר ללחיצה על פדאל הדיסטורשן ברוב רגעי האלבום, וחבל שכך. נכון, לפרקים ברור שזוהי לא המוזיקה בה היינו רוצים ומצפים לשמוע ריצות גדושות בטכניקה, אבל יציאה משבלונת הליווי מדי פעם הייתה יכולה להיות מרענן רשמי באלבום העמוס מכל טוב הזה. בשורה התחתונה, למעט השיר הרביעי, "Bedlam Sticks" (שהוא אמנם מגניב, אך מרגיש קצת לא שייך לאלבום), והמון בגלל קטעים מבריקים כ-"Siberian Love Affairs, Stratosphere Serenade" (קטע המטאל ה"טהור" היחידי באלבום) ובעיקר השיר השלישי "Lucy Fears The Morning Star" (וואו, איזה סיום מבריק \ מטריף \ מהמם \ OMG לשיר – תבחרו אתם בתואר, אבל שיהיה ברור שמדובר בקטע גאוני ומרגש), מדובר באלבום ששווה לכם לבדוק – אפילו אם תשנאו בו כל רגע.