Diabolical – Eclipse
- We Are Diabolical
- Betrayal
- Black Sun
- Failure
- Inception
- Hunter
- Tyranni
- The Fire Within
- Requiem
הבה נעשה תרגיל קטן באסוציאציות – אני אכתוב לכם את המילה "ליקוי חמה" ואתם תגידו בקול (אחרת זה לא יעבוד) את כל הדברים שעולים לכם לראש. מיד אחרי שנעבור את שלב ה"משקפיים עם חורים", "פעם ב-14.372 שנים" או "אחלה אלבום של Amorphis", אנחנו עשויים להגיע למקומות כמו "נסתר", "מדע", "לא להסתכל", "אפלה", "קץ", "זמני" וכדומה. אם הגעתם ל"אספרגוס", הלכתם רחוק מדי. התרגיל האסוציאטיבי הזה מביא איתו הרבה מאוד ממה שלהקת Diabolical השוודית החליטה להכניס לתוך אלבומה האחרון Eclipse, אשר מצא את דרכו אליי באחת מהמלצות המטאל לשבת של העמית ר. שליט.
האלבום נפתח בהצהרה We Are Diabolical – שיר שנפתח במקהלות כבדות עד כניסת גראוליו הכבדים של Sverker "Widda" Widgren. הלחן, השירה, התזמורתיות, האווירה – הכל מזכיר באופן מאוד בולט חלק מהדיסקוגרפיה של להקת Behemoth. דקה וחצי לתוך השיר ומגיעה רגיעה מפתיעה שמניחה בצד את ה-Blackened Death שנוצר עד כה ומציגה בפנינו שירה נקייה, גיטרות חלקות, מלודיה ומלנכוליה. מהר מאוד אנחנו חוזרים לנגינה המכסחת והשחורה המוסבת לשילוב מעניין בין הכבד ובין הקליל שהוצגו עד כה. זה אמנם מריח חזק כמו Behemoth, אבל בנתיבים שבהם הלהקה עוד לא צעדה. מבחינה לירית, השיר מרגיש כמו בוז לכולנו על הנטייה שלנו לקבור את הראש בחול ולא להסתכל מסביב על מה שקורה איתנו – על הבורות, על השנאה, על חוסר האמפתיה ועל הנטייה שלנו ליפול לרודנות.
המילים הראשונות בשיר Betrayel הן "Black Sludge" באופן שמתקרב לתיאור הסגנון האיטי והמלוכלך שפותח את השיר. עם כניסת השירה, הסגנון משתנה קצת ואם השיר הקודם הזכיר לנו את Behemoth, השיר הזה מזכיר לנו את Opeth בגראולים העמוקים, בשילוב השירה הנקייה, במורכבות המוזיקלית שלו ובמעבר בין קטעים מוזיקליים רבים ושונים. אם השיר הקודם היה שיר שיורד עלינו, השיר הזה הוא שיר שמודיע לנו שזמננו קצוב וששינוי בפתח, או כמו שראיתי רשום בלורד שחור על גבי רכוש מערכת החינוך בימי התיכון העליזים – "יום עדין מגיע". הסכרים עוד יפרצו.
ב-Black Sun אנחנו חוזרים לעוד מנה של Behemoth בשיר שמדבר על הרודנים הלוחשים על אוזנינו הבלים על כמה שאנחנו חסרי משמעות ומעודדים אותנו לשנאה, כל זאת עד שנחליט לקום ולעשות מעשה. השיר אנרגטי ותזמורתי להפליא גם כשמגיעה רגיעה. קל לדמיין כמה שהשיר הזה חווייתי כשהוא מבוצע בהופעה חיה. באותה אווירה אנחנו ממשיכים ל-Failure ומקבלים מנת תוכחה אנטי-מלחמתית. ישנו ריבוי של הפסקות בשיר הזה באופן שקצת מדכא את המוזה ותפקידי גיטרה מסוימים מאוד מזכירים את Alison Hell של Annihilator, אבל הסאונד שבחיבור בין התזמורת והמקהלה לבין הגראול העבה נותן תחושת פיצוי. Pär Johansson ניכר במיוחד בשיר הזה בעודו שובר באלימות רבה את מערכת התופים ומזמין אותנו להצטרף אליו.
להקת Gojira יכולה להתגאות ב-Diabolical על השיר ה"ירוק" Inception אשר מתאר בפנינו את סבלה של Terra Mater (אמא אדמה) ומודיע לנו שאין תקווה ושאין עתיד כאן. הן סגנונית והן לירית השיר מתחבר טוב לסוגת ה-Doom Metal. המלודיות כאן פשוט נפלאות, במיוחד ברגיעה שבאמצע אשר מתבלטת בגיטרה דכאונית ובשירה נשית. בשלב הזה, שילוב שיר שלא מכסח המשתמש בגראולים, בשירה נקייה גברית ונשית, בגיטרות לא טכניות וכן מלודיות וכל זאת תחת אווירה איטית, מאפשר לנו לשנייה לעצום עיניים, לכווץ את המצח ולהוריד קצת מתח מהגב מבלי להוריד מתח מהראש. השיר הזה הוא הפסקה לא הפסקתית שנותנת לנו כוח להמשיך מבלי להיאבד באלבום או להרגיש קלישאתיות.
השיר המוזר של האלבום הוא Hunter. השיר נפתח בתופים קצובים ובתזמורות ונשמע כאילו שהוא נלקח מהאלבום Z2: Dark Matters של Devin Townsend לפני מעבר למקצב Pאנק מעט תלוש ולאחריו המטאל מפנה את מקומו לשתי תיבות של פסנתר אקוסטי. המעברים האלה בין הסגנונות והכלים נותנים את התחושה שאנחנו בשיר שנע בין Melodic Progressive Death Metal ועד כדי Avant-garde כשהכל מבוצע טוב ומדויק. הדבר שמוזר פה הוא בעיקר ההבדל הסגנוני בין מה ששמענו עד כה ובין מה שקיבלנו פה, דבר שעושה את השיר לקצת קשה לעיכול בשמיעות הראשונות. עם זאת, ברגע שאנחנו מגיעים לקטעי הגיטרות האינסטרומנטליים הגדולים של אמצע השיר שנעים בין Opeth ובין Insomnium, אנחנו נשבים באווירה וחוזרים לחופים מוכרים.
השיר Tyranni הוא ההכנה לקרב אפי בסרט האקשן הפנטסטי הבא שתראו. למעט שורה אחת בלטינית, כולו כתוב בשוודית. התזמורת, התופים והמקהלה עושים לנו הפוך על הפוך כשאנחנו מחכים לרגע שבו יכנסו מצילות רועשות או גיטרות בדיסטורשן כבד. אחרי שאנחנו מבינים שזה לא הולך לקרות בשיר הזה, אנחנו מכינים את עצמנו לפתיחה רועשת של השיר הבא. כסוג נוסף של הפוך על הפוך, The Fire Within נפתח בגיטרה יחידה בדיסטורשן וקלידים לאווירה. כמה רגעים עד שנכנסות מקהלות הגברים והלהקה לתוך מקצב איטי וכבד. כמה רגעים נוספים והגראולים מספרים לנו על ההוא שהיה לכוד במשך עידנים הרחק מאור שמש, דבר שהוביל אותו לנתיבים של בורות ושנאה ולצורך להישרף כדי להישאר חי. השיר יושב פחות בנוחות בתור Blackened Death רגוע ויותר מסתדר בטווח שבין Melodic Death ובין Doom/Death.
כתפילת אשכבה הולמת לאלבום מגיע השיר Requiem המחזיר אותנו לתחושת Behemoth שקצת נעלמה לנו. השיר עוסק בקץ הקצים ובחוסר היכולת שלנו לזהות את עצמנו לכשנגיע אליו לנוכח ההרס והכאב להם אנו גורמים. השיר עדיין שבוי תחת מעטה של מלודיה איטית שנעשית בולטת עוד יותר בעזרת השירה הנקייה. קטע המעבר שבאמצע צועק Opeth באלימות ובהצלחה מרובה. משחקי הדינמיקה שבשיר הזה משרתים נאמנה את אווירת סופו של האלבום ובעוד קלידי הפסנתר האקוסטי זורקים שאריות צלילים שקטות אל תוך החלל, אנחנו דועכים אל עבר סוף אפלולי, מלודי וכואב.
האלבום עלה על ציפיותיי ממנו. בעזרת חזון ברור וכוונה חזקה, האלבום משתמש באוסף נכבד של סגנונות מוזיקליים המבוצעים בדיוק רב. לאחר שהוביל אותנו בתוך מסע תוכחה כואב ואפל, האלבום מצליח לתת לנו את התחושה שיש לנו עוד על מה לעשות חושבים עם עצמנו, שקצרים ארבעים היום לפני שנינוה היומיומית שלנו נהפכת וש"ליקוי החמה" עוד יגיע ויביא עלינו בשורה וזמנים אחרים.