Dimmu Borgir – Death Cult Armageddon

שלוש סיבות בגללן אני לא אוהב את דימו בורגיר:
1. דימו בורגיר הם להקת הבלאק מטאל המתסכלת ביותר ששמעתי מעודי. יש להם יציאות טובות, טובות מאד אפילו, ויש להם פוטנציאל ענק, סאונד ייחודי למדי, ויש להם את ניק בארקר,
אחד ממתופפי הבלאק מטאל המדהימים של כל הזמנים, אך אלבומיהם הם בסופו של דבר תמיד גיבוב לא מרשים של אלמנטים סימפוניים מוגזמים שהדברים היחידים שמצילים אותם
איכשהו הם מספר שירים סבירים, שיר אחד טוב מאד, תופים מעולים, והפקה מוצלחת.

2. בלאק סימפוני הוא ז'אנר בעל פוטנציאל מסחרי עצום, שכן הוא פונה לקהל רחב הרבה יותר מאשר זה של בלאק מחוספס רגיל. לכן אין זה מפתיע כי דימו בורגיר וקריידל אוף פילת'
הן שתי להקות המטאל הקיצוני היחידות שמצליחות לגעת בקהל המיינסטרים מדי פעם. עם זאת, הקו בין בלאק סימפוני ובין שיעמום כרוני הוא דק מאד. קריידל אוף פילת' הם הלהקה האולטימטיבית שאותה ניתן להשוות לדימו בורגיר על מנת למנות את כל חסרונותיהם של אותם הנורווגים. שתי הלהקות מנגנות בלאק סימפוני שאינו שונה מאד במהותו. נכון כי הצליל של דימו בורגיר הוא הרבה יותר "בלאק" בעוד שהצליל של קריידל הוא הרבה יותר "גותי", אך נקודות הדמיון רבות, מה שמתבטא כמובן באלמנטים הסימפוניים הרבים וגם קצת במטאל עצמו. למשל, השיר השמיני באלבומם החדש של דימו בורגיר, Cataclysm Children מזכיר מאד את קריידל, הן במוזיקה והן בסאונד. כמובן שהעובדה כי ניקולס בארקר היה בעבר המתופף של קריידל רק תורמת לעניין.

אך עם כל הדמיון הזה, הבדל אחד נשאר דינסטיקטיבי: קריידל עושים בלאק סימפוני בטוב טעם, בעוד שדימו בורגיר עושים בלאק סימפוני לעיתים מעניין , אך האלמנטים השונים
בו אינם מאוזנים כראוי, ואופיו הכללי נותר מעפן למדי.

דימו בורגיר אינם יודעים לקבוע כראוי את מינון הסימפוניה במוזיקה שלהם, ודוגמה לכך אפשר למצוא למשל באלמנטים הקלאסיים הדרמטיים והמוגזמים ביותר של השיר התשיעי באלבום, Eradication Instincts Defined, או בפתיחתו של השיר השני באלבום Progenies of The Great Apocalypse, שנשמעת יותר כאילו היא לקוחה מאלבום ההופעה S&M של מטאליקה (עם התזמורת הסימפונית של סאן פרנסיסקו) מאשר מאלבום בלאק מטאל נורווגי.

3. אנלוגיה מוצלחת לתיאור היחס בין דימו בורגיר לשאר עולם הבלאק מטאל: דימו בורגיר הם לבלאק מטאל מה שלימפ ביזקיט הם להארדקור. לא כל כך מבחינת המוזיקה כמו מבחינת
הגישה וצורת הפעילות של הלהקה. דבר ראשון, התדמית. דימו בורגיר מאד קשוחים. מאד מאד. יש להם פנטגרמים וצלבים הפוכים בכל מקום, והם נורא מרושעים ושטניים. עם זאת,
דימו בורגיר חתומים בלייבל המטאל הגדול העולם, מוציאים את האלבום שלהם בכחמישה פורמטים שונים (ביניהם DVD Audio קיבינימאט!), מופיעים מדי פעם בטקס פרסי המוזיקה
הרשמי של תעשיית המוזיקה הנורווגית, ומוציאים קליפים בתקציבי ענק, שהמתרחש בהם הוא הדבר הכי מגוחך (דם, פנטגרם, ובזוקה באבל-גאם) שראיתי מאז הגעתי לאוויר העולם. שנית כל, מי לעזאזל מביא הופעות אורח של אומני בלאק מטאל אחרים באלבום שלו? אני לא מדבר כאן על session members, אלא על הופעת אורח לכארבע שורות בכל האלבום של Abbath, סולנה האגדי של אימורטל ז"ל (בשירים 2 ו-11). אני יודע שהסצינה הנורווגית היא שכונה שאין כמוה, אבל הופעות אורח בשירה? זה פשוט עלוב. שירתו של אבאת' היא אמנם נפלאה בהחלט, אבל יש לה את מקומה שלה,
והופעת אורח לכמה שורות באלבום של דימו בורגיר היא ביזארית ובלתי נחוצה (למרות שהיא נשמעת לא רע בכלל). דימו בורגיר נכבדים, אתם לא ראפרים, אתם להקת בלאק מטאל. אנא התנהגו בהתאם.

כמה מעלות טובות אותן ניתן לזקוף לזכות דימו בורגיר ב-Death Cult Armageddon:
1. שיר הפתיחה Allegiance, שיר מס' 8 Cataclysm Children, ושיר הסיום, Heavenly Perverse. שלושת השירים הללו מצטיינים בכך שהם מתעלים על כל החסרונות
שנמנו לעיל, ומספקים פשוט בלאק סימפוני נהדר ובמינון הנכון. הופעת האורח של אבאת' בשיר הסיום היא נפלאה ומתיישבת במקום הנכון בדיוק, עד כמה שהעיקרון עצמו הוא
מטומטם מעבר ליכולת ההבנה שלי בכלל.

2. בתור מוזיקאים, דימו בורגיר הם חיות, אחד אחד. Shagrath הוא סולן מהשורה הראשונה, Galder ו-Silenoz מספקים ריפים מוצלחים, הקלידים של Mustis מהווים כמובן עמוד שדרה לסגנון כולו של הלהקה, הבס של Simen תומך בריפים בהצלחה, ואני חושב שכבר הבהרתי מהי עמדתי לגבי התופים של ניק בארקר. הייתי יכול לכתוב עליהם סקירה שלמה, למען האמת, אך אסתפק בלציין שניק הוא לא מתופף. הוא אלוהים.

3. Death Cult Armageddon הוא האלבום הראשון של דימו בורגיר אותו הצלחתי לשמוע מתחילתו ועד סופו בלי לקבל כאב ראש, ואפילו למצוא בו יותר משיר אחד טוב. נכון שהנקודות הטובות בו אינן מפצות על החסרונות העצומים שבו, אך זה לא אומר שהוא אינו שווה שמיעה, גם אם אני באופן אישי לא הייתי שוקל אפילו להכניס אותו לאוסף התקליטים שלי. אם דימו בורגיר הם הקטע שלכם, Death Cult Armageddon יספק לכם את כל אשר חפצה בו נפשכם. אם אתם לא מתמצאים בדימו בורגיר, זהו בפירוש האלבום לשמוע. אם אתם לא אוהבים את דימו בורגיר בכלל, נסו בכל זאת את שלושת השירים שמניתי קודם לכן, אולי תופתעו.

לסיכום, Death Cult Armageddon מדגים בצורה לא רעה בכלל את כל מה שאני שונא בדימו בורגיר, אבל מצד שני, במשך השבועיים בהם הקשבתי מדי יום לאלבום זה על מנת
לכתוב את הסקירה הזו, מצאתי את עצמי מוצא יותר ויותר נקודות באלבום שלא הייתי מצפה מהן לנשוא בעיני חן שכזה, לאור העובדה שאני מתעסקים כאן עם אחת הלהקות הפחות אהובות עליי בעולם הבלאק מטאל. Death Cult Armageddon הוא לא אלבום טוב, אבל הוא בהחלט שווה שמיעה.