Dissonant – Consolidated Reality Fragments

לאחר 6 שנים של עבודה, Dissonant מוציאה לבסוף דיסק ראשון. ההרכב החליט להוציא את האלבום בהפצה עצמית בארץ, ובשביל דיסק שהופק לגמרי לבד (כולל עיצוב העטיפה, ח"ח לדור המתופף) הוא נשמע אייכותי וברמה. האלבום מחולק ל-6 קטעים שנכנסים אחד לתוך השני ונותנים לכל הדיסק הרגשה של שיר אחד ארוך.

השיר הפותח נקרא "Frequencies" והוא מעין אינטרו לדיסק, ריף שחוזר על עצמו בכל מיני ווריאציות, מלווה בסולויים לעיתים ולעיתים בקטעי דיבור. "Healing Hate" הוא הקטע השני, שנפתח במקצב דחוס שכזה. הוא נמשך רוב חציו הראשון בדאבלים, עד לשבירה של הרעיון בריף "מזרחי" כאשר את חציו השני של השיר אני חייב להודות שיותר אהבתי – יש שבירות בקצב וקטע ממש מגניב שהזמר, עודד, מחכה את הגיטרה עם הצרחות. השיר נגמר בירידה טונאלית חזקה של הוואמי, מה שיוצר מסך רעש שמתחבר לשיר הבא.

"Ages of Ruin" שנפתח בסולו קצר ממשיך לבית ושוב סולו קצרצר. בסביבות הדקה וחצי יש קטע יפה של משחקי "פאנינג" של ימין ושמאל עם הגיטרות. לקראת הדקה ה-4 וחצי יש מין קטע באס קצרצר, שמלווה בהרבה אפקטים (עמוסים מדי לטעמי) שמוביל לקטע קלין יפה של הזמר, הרמוניות מתאימות ביותר. שוב השיר מסתיים בירידה טונאלית חדה שהופך למין משחק "תדרים" שכזה, שמראה לנו כמובן על קונספט מאוד מסויים.

"Lust" שלטעמי הוא השיר הטוב בדיסק, מתחיל בקטע טאפינג מלודי על הבאס, שמתלווה אחר כך במקצב טוב בתופים. השירה גם היא מיוסרת ותיאטרלית מאוד, הזמר בהחלט מעביר טוב את הקונספט של הליריקה. בסביבות הדקה השלישית יש שוב קטע מלודי יפה על הבאס, כל הכלים מתלכדים סביבו יפה בעיבוד ומובילים לסולו מעולה, עם טכניקה מגוונת מאוד, מלודי לעיתים, ומשחק יפה על כל מיני סולמות. "My Frustration" יכול לקבל את ההגדרה של הרצועה הרגועה של הדיסק. נפתח בסולו מלודי, ממשיך לבית רגוע, עם הרמוניות יפות מאוד בשירה ופה פחות או יותר נגמרת ההגדרה שלו כקטע רגוע נטו, קטע דיסטורשנים קצר, וחוזרים לבית.

לאחר התחברות למה שאפשר לקרוא לו אולי הטייטל טארק, או פשוט השיר הכי מוכר שלהם, "In the Name of God" נפתח בקווארטט של כינורות ונכנס דיי מיידית לקטע כאסח של כל הכלים. רוב הבית והפרה-פזמון מאופיינים בקטע גרוב שהופך בעזרת המתופף לקטע שובר. לקראת הדקה השלישית נכנס סולו תופים מרענן וממשיך לעוד בית שמגיע לקטע אינסטרומנטלי קצר ושוב לבית שיש בו 2 דברים מורגשים ויפים, השינוי קצב, והשינוי סטייל שירה, יוצר מין מצב יפה של שאלה ותשובה.

בסה"כ, החומר של הלהקה משלב מוטיבים של דת', גרוב ומטאל טכני בצורה יפה, שקושרת את כל ההשפעות שלהם למשהו אחד. התחושה העיקרית שמקבלים מהדיסק היא הרבה כעס, תסכול שרוב רובו מיוצג בצורה יפה מאוד על ידי השירה התיאטרלית של עודד הזמר. התחושה המוסיקאלית עצמה מתמקדת המון בהעברת תחושות גרוב, גם בקטעים הטכניים של הנגינה. למרות שלפעמים יש הרגשה של דה ז'ה וו בחלק מהריפים והרעיונות הקצביים, ברוב הדיסק Dissonant דואגים לשמור על מקוריות הן בכתיבה של הדברים, והן בביצוע.

ההפקה של הדיסק, הסאונד ורעיונות העיבוד, מוציאים מההרכב הזה הרבה יותר ממה שרואים על הבמה. יש לדיסק הזה ערך מוסף מסויים בגלל המבנה שלו וכל האוירה שהוא יוצר כדיסק קונספט. זה אחת מהעבודות אולפן היותר טובות ששמעתי בארץ וכולי תקווה שגם הדיסק הבא שלהם ישאר באותו קו הפקתי.