Dokken – Hell To Pay
- The Last Goodbye
- Don’t Bring me Down
- Escape
- Haunted
- Prozac Nation
- Care for You
- Better off Before
- Still I’m Sad
- I Surrender
- Letter to Home
- Can you See
- (Care for you (Unplugged Version
הפעם אחרוג ממנהיגי ואצא קצת מן הנישה של הפרוגרסיב, לטובת אחת מלהקות הגלאם-מטאל האהובות עליי בכל הזמנים, Dokken. בתוך כל התהילה של סגנון ה-Glam Metal ו-Hair Metal שהיו הסגנונות השולטים בשנות ה-80, היו דיי הרבה להקות מוצלחות וידועות. די אם אזכיר להקות כמו Europe ,Whitesnake ,Poison והרשימה היא כמעט אינסופית. הלהקה שרה מאז ומתמיד כיאה לסגנון הזה ולתקופה, על בחורות, על אהבה, כאשר יחסית היא הייתה שונה ממרבית הלהקות שעשו לרוב מוזיקה מלוקקת, וזה נבע מ-2 סיבות עיקריות: אחת הייתה Don Dokken זמר ומייסד הלהקה, והסיבה השנייה הייתה George Lynch, גיטריסט וירטואוז שהריפים המקוריים המיוחדים שלו הם מה שמייחד את המוסיקה של Dokken. הלהקה הגיעה לשיאה באמצע-סוף שנות ה-80 עם אלבומי הפאר Under Lock and Key, Back for the Attack ואלבום ההופעה החיה Beast from the East.
ניתן לומר כי הלהקה החלה לאבד כיוון והחלה לרדת מנכסיה בעיקר כאשר George Lynch עזב את הלהקה לטובת הפרוייקט שלו Lynch Mob ולאחר האיחוד ב-1995 הוא עזב סופית ב-1997 את דוקן. Don Dokken נשאר בינתיים בלהקה, כאשר Reb Beach, John Norum ,John Levin ניסו את מזלם כגיטריסטים של הלהקה, אך אף אחד מהם לא הצליח להשאיר חותם ורושם כמו שג'ורג' לינץ' השאיר. כמו כן, עם השנים קולו של Dokken הלך ונחלש, ומשמיעת האלבום הנוכחי ניתן להבחין כי יש לו אוקטבה אחת פחות בקולו. מישהו חושב שהוא מסוגל לשיר את Dream Warriors, הלהיט הגדול של דוקן שכיכב בפסקול הסרט "סיוט ברחוב אלם"? דוקן בהחלט לא מסוגל לשיר כאלה שירים כיום, וההוכחה לכך היא באלבום החדש. אין זה אומר שדוקן לא עושה את המקסימום מבחינת קולו, אך זהו לא קול הזמיר הגבוה שידענו והכרנו בשנות ה-80, אין מה לעשות, הגיל עושה את שלו. המתופף מיק בראון הוא השריד הנוסף של ההרכב לאורך כל השנים.
המוסיקה באלבום סבירה, אך עדיין חסר הברק והקסם שאפיינו את Dokken כל כך בשנות ה-80 המוצלחות. Dokken כלהקה כבר הרבה מעבר לשיאה, כך גם העומד בראשה, וכנראה שהמניעים להוצאת האלבומים בשנים האחרונות הם אך ורק כלכליים – אל תתפלאו אם תראו בקרוב את דון דוקן מככב בפרסומת החדשה של "אחוזת פולג" דיור לצעירים בני 60+. זאת לא בושה להוציא אלבום אחד או שניים לא מוצלחים אחרי כמה הצלחות, אך אצל דוקן בשנות ה-90 ובשנות ה-2000 כל האלבומים היו ככישלון אחד גדול, ואולי הגיע הזמן אחרי האלבום הנוכחי לפרק את הלהקה, או לעשות צעד דרסטי ולהחזיר לאלתר את ג'ורג' לינץ'.
גם היותו של John Norum הגיטריסט האגדי של Europe, שהשתתף באלבום הקודם של Dokken, לא שיפרה את המצב של הלהקה. אך בעוד אין אנו שומעים כלום מכיוונו של לינץ', הרי ש John Norum כרגע עושה קאמבק עם Europe עם אלבום חדש שבדרך.
תקופת הגלאם מטאל עברה חלפה לה מזמן, ואנו עדים לפרפורי הגסיסה של Dokken, אחת מלהקות הפאר של הז'אנר. נותר לי אישית רק לקוות שהקאמבק המתוכנן של Europe יישמע יותר טוב מאשר אלבומיה האחרונים של להקת Dokken.