בשנים האחרונות מצאתי לעצמי כמה להקות ואמנים שעוררו בי עניין ואני עוקבת אחריהם באדיקות. את הלהקות הגדולות והמוכרות כולם מכירים, אבל בתעשיה שנשלטת על ידי לייבלים אימתניים ודורסניים הרבה פעמים אותם אמנים עצמאיים נדחקים לשוליים ולא באמת מצליחים להגיע לתודעה עולמית. כך, אנחנו מפספסים הרבה מאוד חומר טוב וחדשני, מעלימים עין מסצינות מקומיות בצרפת, יוון, איטליה ועוד שלל מדינות שמסמנות את עצמן כמעצמות מטאל מלודי, רק שהעולם המוזיקלי עדיין לא הבין את זה. כיום, בתור הזהב של הפייסבוק ושלל כלים לתקשורת חברתית, קל יותר למצוא המון אמנים קטנים ובינוניים ואפילו כאלה שכבר יש להם מוניטין ומעריצים אבל הם עוד לא "שם". כל אותם "הזמר ההוא, נו איך קוראים לו", "הגיטריסט של הלהקה ההיא" או "הלהקה שהוציאה אלבום ונעלמה".

גם Thanasis Lightbridge היווני, אחריו אני עוקבת כבר שנים, הוא כזה – עצמאי, מפיק ומנהל הכל לבד, קצת מוכר בסצינות המקומיות אבל לא כל כך מעבר לים. תחת כותרת הפרויקט Dol Ammad הוא הוציא שני אלבומים וכעת את השלישי, ותחת הפרויקט Dol Theeta עוד אלבום אחד. והאלבומים הללו תפסו אותי חזק. לא שמעתי קודם שילוב מופלא כל כך של מטאל, מוזיקה אלקטרונית ואופרה. ולא זמרת אופרה כמקובל בז'אנר – פאקינג מקהלה שלמה! אי אפשר שלא להעריך יוצר שעושה הכל בעצמו וממשיך לעשות, שהולך נגד הזרם ולא רץ לחתום בלייבל אלא מקים אחד משל עצמו, שמעז לעשות סגנון כל כך מוזר ושנוי במחלוקת, בידיעה שהוא מכוון כאן לקהל ספציפי מאוד, כי אחרי הכל – זה לא מיינסטרים וזה לא שיווקי. לא כמו הלהקות ששולטות היום בכיפה, זאת אומרת.

בראיון לאחר הוצאת האלבום הראשון של הפרויקט Dol Theeta, האחרון שיצא מהאולפן של Thanasis, שאלתי אותו האם זה הסוף של Dol Ammad. הוא הסביר שאלו שני פרויקטים שונים, עם נושאים ואופי שונה, והבטיח לי שיהיו עוד, שאחרי הצד התיאטרלי והרגוע נגלה גם את הצד הרע והאפל של Dol Ammad. ואכן כעבור שנתיים נחת בפתח דלתי Hyperspeed או בשמו המלא "Cosmic Gods: Episode 1 – Hyperspeed" ואני יכולה לערוב שכן, הוא בהחלט מקיים את ההבטחה הזאת. מה שצרם לי באלבומים הקודמים של ההרכב הזה היתה התחושה שלעיתים הם פשוט "יותר מדי". יותר מדי אווירה, יותר מדי מקהלות, יותר מדי בומבסטי וגדול ופחות מדי "שיר", עם התחלה אמצע וסוף, עם ריף קליט שאפשר לדפוק בו את הראש. זה התאים לי להרגעות באמצע היום, אבל באיזון של האלקטרוני-אופרה-מטאל, היה חסר לי קצת יותר מטאל. ואז בא Hyperspeed ועושה בדיוק את זה והופך את היוצרות.

כבר בשיר הפותח עפות עליי גיטרות, תופים בדאבל בס פסיכי, ריפים שטוחנים את האוזן וכמובן מקהלה שלא נחה לרגע. בהתחלה אני בכלל לא מבינה מה הולך פה, כל סערת הצלילים הזאת לא מצליחה להתגבש לי לכדי משהו מסודר באוזן וההפקה הלא מושלמת לא עוזרת לכך. זה נשמע כמו בלגן מאורגן ותופס אותי בהפתעה לאחר שציפיתי למשהו רגוע ברוח האלבומים הקודמים. מה שכן, זה מצליח להעביר את הקטע של Hyperspeed כבר בהתחלה: מהירות שיא, מתח גבוה, לא נח לרגע. "Noctis Labyrinthus" הפותח בקטע אוריינטלי נותן לי מרווח נשימה, הוא לא רגוע בשום צורה ודווקא מותח את הסקרנות שלי, אבל הקצב הנוח והליינים הקלאסיים של המקהלה שמזכירים לי שירה גרגוריאנית קצת מסדירים את העניינים. המינור המודגש הזה מהווה אתנחתא קצרה ומעניינת לפני שנזרקים בחזרה ל- ""Golden Phantasma אותו מובילה גיטרה איטית ומפחידה כמו בדום מטאל מצמרר, ומנגינת החליל והחריקות כאילו מלוות את המאזין עמוק יותר לצינוק. עד כאן – הצד האפל של Dol Ammad? בוודאי. הצד המפחיד? בטח. הצד המטאלי? הנה, תכף חוזרים אליו ב-"Titan Warriors", אחד האהובים עליי. משהו שנשמע מבחינת מהירות כמו Dragonforce על ספידים, קלידים כאילו אוריינטליים מבלבלים, צלילים אלקטרוניים היישר מהפופ של האייטיז עם קצת דארק ווייב לקישוט, ומעל הכל המקהלה שמרחפת, לא קשורה לכל הבלגן שהולך מתחתיה. וואו, זה מיוחד, זה אפילו נועז. מזל שהשירים פה קצרים יחסית, כי כל הכובד הזה שהמאזין נזרק אליו נשבר מהר ובתבונה, ולא נשארים תקועים במקום אחד מעייף ומתיש. עוד קטע שאני מאוד אוהבת כשהוא נעשה בחוכמה – השירים מחוברים בצורה כזאת שבכלל לא שמים לב שעברנו לשיר הבא מהבחינה המוזיקלית, על אף שהאופי השתנה. כך מרוויחים שניים במחיר אחד: למרות השירים הקצרים (3-4 דקות לשיר בממוצע) עדיין נשמר רצף, ולמרות העומס הרגשי, המוזיקלי והריתמי העצום שבכל שיר, הוא נשבר די מהר כי כבר עוברים לשיר הבא.

"Stargate Pyramid" מתחיל בקטע של תיפוף שבטי והתחושה היא של טקס פאגני באמצע היער (בחלל, כן?). מוצא חן בעיני שבמקום הצעד המתבקש – להשתמש בקטע הכביכול לא קשור כאלמנט לקישוט, נותנים לקטע הזה את המקום שלו במשך דקה שלמה. "Hyperspeed" מזכיר יותר את החומרים הקודמים של Dol Ammad והוא המלך הבלתי מעורער של האלבום – יותר בנוי, יותר קליט, שיר שקל לזהות ולזכור, ועם זאת שומר על האופי העיקרי של האלבום עם מהירות, עומס וכלים אוריינטלים בקטנה. החלטה נבונה כשמדובר בשיר הנושא, והחלטה עוד יותר נבונה לשחרר אותו כסינגל ראשון כטיזר לאלבום למרות שהוא הרבה יותר מבריק והרבה פחות אפלולי מהנושא הכללי. "Caravan of Mars" מצליח לזגזג בין מקצב הבי-מטאל לתחושה של שיר דיסקו כבד: אפשר לרקוד איתו בכיף תוך כדי הד-באנג עצבני. השיר הסוגר, "The Seeds of Life" סימפוני יותר, מיסטי ועוטף בעוד המקהלה מקבלת את מלוא המקום, כאילו בא לשחרר קצת את הלחץ מכל המתח הגבוה שחווינו לאורך כל האלבום.

בניגוד לאלבומים הקודמים איתם יכלתי לעשות מדיטציה בכיף, האלבום הזה הרבה יותר טעון ולוקח זמן לעכל אותו. הוא מאוד מהיר וקצת מבולגן, לטוב ולרע, התחושה היא כאילו סיימת ריצת מרתון אבל יש שבירה מושכלת של הקצב מדי פעם וזה שומר על המאזין שלא יתעייף יותר מדי. זה שומר על עמוד השדרה החזק של Dol Ammad ו- Dol Theeta שכבר מוגדרים אצלי "ה-Enigma של המטאל", ומי שכבר מכיר את Thanasis לא יתאכזב ולא יופתע, אך עם זאת Hyperspeed עדיין שונה. מאוד חששתי שבשלב מסויים החומרים יתחילו למחזר את עצמם, כי אחרי הכל זו מוזיקה שמאוד מוגדרת בנישה משל עצמה, אך החששות שלי התגלו כחסרי ביסוס. כאחת שתמיד מחפשת את ה"משהו שמעבר", את האמירה שתפתח לי את העיניים, לא התאכזבתי: המוזיקה החדשה והמרעננת, ההשקעה בפרטים (ציינתי שה-Artwork מהמם ביופיו?) והעוצמה והתעוזה של Thanasis לקחת את עצמו עד לקצה ובחזרה, לאתגר את עצמו ועדיין להשאר תחת הכותרת שהגדיר עבור ההרכב – זו מבחינתי אומנות.