Doro – Raise Your Fist

אני רוצה לדבר איתכם קצת על המושג "נדוש". לקרוא ל-Doro "המלכה האם של המטאל" זה נדוש, למשל. זה כמו להגיד ש-Hammerfall מנגנים מטאל מלודי. אף אחד לא גילה פה את אמריקה, מלבד אלה שלא מכירים את הלהקות הנ"ל. נדוש זה לא בהכרח רע. פיצה זה גם נדוש. גם טויוטה קורולה וגם CSI Miami. אבל כמה מגשי פיצה אפשר לאכול בזה אחר זה ועדיין לבקש עוד ? כמה עונות של CSI Miami אפשר לראות ברצף בלי הפסקה ? טוב, בנוגע לתוכנית הטלוויזיה המדוברת, אל תענו לי. אבל בנוגע ל-Doro – הגברת הראשונה של המטאל העולמי הגישה לנו לאחרונה את אלבומה ה-12 במספר (אם לא סופרים את הקריירה שלה עם Warlock – הלהקה שבנתה אותה) שנקרא Raise Your Fist. עכשיו, אני חייב לציין שאני לא מלך הבקיאות בקריירה של Doro – אבל משהו בשם הזה פשוט נשמע לי מוכר מדי כאשר הוא יוצא משפתיה של הגרמניה הבלונדה המתקרבת לגיל 50 כבר. בדקתי היטב ולא מצאתי בעצם שום דבר שמעיד על כך שהיה לה שיר כזה בעבר, אבל אוי לי כמה שירים מצאתי שחופפים בשמותיהם לשמות של שיריה האחרים. זה נדמה שכל הקריירה של Doro מתכתבת עם עולם הקלישאות של הרוק הכבד עד הסליזי – לטובה ולרעה.

לצורכו של עניין – מי שמכיר את דרכה של Doro יודע מה לצפות ממנה (חוץ מאשר באלבום Machine II Machine) עוד לפני שהוא הוריד את הניילון מהעטיפה הנהדרת – אשר מתארת, כרגיל, את גברת Doro Pesch כגבירה רוקרית נאת מראה, שוב בלבוש עור, הפעם בלי חרב או נוצות בשיער, וככל הנראה גם מתארת אותה צעירה באיזה עשור וחצי. ופה מתחילים בעצם הבעיה והפתרון במהותה של Doro. הרי מי בעצם מאזין למוסיקה שלה, מלבד אלה שמעריצים אותה או לפחות חובבים את תעשיית המוסיקה שהיא עזרה לעצב, מרומן בלתי פוסק עם רוקנרול סליזי דרך Traditional Heavy Metal חובט ומרוצץ. אבל האם באמת הנגנים אשר פועלים מאחורי Doro (לנצח עם Johnny Dee על התופים, אבל הפעם עם גיטריסט חדש בשם Bas Maas… כן, עם השם Bas אתה הולך לנגן על גיטרת 6 מיתרים ולא על בס. מאד חכם) הם אלה ששוזרים פה את היצירה, והיא כחומר ביד היוצר רוקדת כלהבה מטאלית עם הקול החרוך שלה, או שמא Doro מחלקת פה הוראות ספק מוסיקליות ספק דמיוניות שמתבססות על ניסיון עבר עשיר בלעשות את אותו הדבר שוב ושוב ושוב?

אין הרבה דברים שמצילים לדעתי את האלבום Raise Your Fist מלהיות "עוד סתם אלבום של Doro" מלבד שתי הופעות אורח חד פעמיות. הראשונה היא הדואט של Lemmy, שהינו המלך הכובש של עולם הרוק הכבד, שמבחינתי נשוי בנישואים פוליטיים כבר 25 שנה ל-Doro אם ירצה בכך ואם לא, בשיר "It Still Hurts" – ושם Lemmy שלנו בוכה כמו שהוא לא בכה מימיו. זה נשמע כאילו הוא באמת איבד משהו בדרך, בעוד ש-Doro נשמעת פלסטיקית לחלוטין.

האחר הוא Gus G., כיום הגיטריסט של Ozzy (ועל הדרך גם של Firewind בל נשכח, אה, וגם של Nightrage לעת מצוא !) שנותן דרייב וקצת יזע מוסיקלי בשיר Grab The Bull (Last Man Standing) שמזכיר הרבה יותר שירי רוק אצטדיונים מאשר המנון מטאל. כרגיל, גם פה יש את המסורת הספק מרגיזה ספק קריאה אוטנטית של Doro המתעקשת להכניס מדי פעם שירים בגרמנית – כדוגמת Freiheit המרגיש תלוש, או Nackenbrecher – שמתורגם משום כ-Little Headbanger – מה שמבסס עוד יותר את מעמדה של Doro יותר כמו סבתא-מטאל שבאה לעודד את הילדים המטאליסטים בשכונה במחמאות קטנות וממש מחוץ לקונטקסט.

אבל מצד שני, Doro היא לא רק זמרת, Doro היא תקופה. היא מעילי עור עם פטצ'ים של Accept ו-Scorpions, היא עגילים בגודל של נונצ'קו ושיער מנופח כמו של נערת ליווי אמריקאית טובת-לב מסוימת עבור הבנות, ותספורת מולט או כפפות עור שגזרו את קצות האצבעות שלהן עבור הבנים. יש בה, וכפועל יוצא באלבום שלה משהו שהוא כמיהה לתקופה תמימה יותר שערבבה בין המרד של שנות ה-70 לתהום הדכאונית של שנות ה-80, וכל זה תחת כיסוי צילו של השלטון הקומוניסטי אשר התדפק על דלתות גרמניה באותה העת. בעולם שהרגיש כאילו הוא עומד לבוא על קיצו בשואה גרעינית, גיבורי פעולה ירו בשני מקלעים אחד בכל יד ולסחור במניות היה משול לעשיית כשפים – ל-Doro היה את כס המלכות שלה, ופשוט אף אישה לא טרחה והדיחה אותה משם. אפילו Angela Gossow או Tarja Turunen – שתי עלמות החן בעולם המטאל שהכי מתקרבות לרום מעמדה הנשגב של Doro בצד האירופאי של המפה – לא באמת שואפות להתעצב כדמויות של עמידה מוסיקלית במקום וסימון תקופה נוסטלגית ותו לא.

למעשה, בהסתכל בדיעבד, ל-Doro היו אלבומים טובים גם אחרי שיאה – כמו Warrior Soul מ-2006 או Calling The Wild הפרובקטיבי של שנת 2000 – שלא לדבר על הניסיון האמיץ עם Machine II Machine – אבל עד לאחרונה Doro הייתה תקועה בתדמית המפתה או העלמה הרומנטית באדרת של רוק כבד, ורק מהאלבומים האחרונים הצליחה להשתחרר ממנה, במיוחד כי היה גבול כמה אישה בת 40 יכולה להמשיך ולנגן על קלף הארוטיקה המוסיקלית בעולם של לחיים ושדיים מסיליקון, אבל התדמית המוסיקלית של Doro בתור מנהיגת השבט התחלף באופן קצת צורם אך כמעט באופן רשמי כזקנת השבט, ממתינה שמישהי תקום ותדיח אותה (או לפחות את Lita Ford). אין הרבה סגולות שיושיעו את Raise Your Fist אצל אלה שלא אוהבים את Doro – ואלה שאוהבים את Doro יאהבו את האלבום הזה קצת פחות מאת זה שקדם לו – וכנראה הרבה פחות מ-Warrior Soul – אבל בסופו של יום, אין פה שירים נוראיים (יש כמה לא טובים – כמו Victory או Take No Prisoner) אבל השירים עצמם שומרים על רמה אחידה של בינוניות, מתעקשים להיות המנונים עייפים, ונשענים על העובדה ש-Doro הייתה זמרת נחשקת לפני 20 ומשהו שנים.

אז הנה, בסוף הסקירה הזו, מישהו צריך להגיד את זה. ל-Doro מעולם לא היה קול טוב. היא סופר-כריזמטית- ובתקופה ההיא לפעמים זה כל מה שהספיק, אבל כעת שהמוסיקה שלה התחלפה בנעימות עייפות וכמעט אימהיות – אולי הגיע הזמן לנסות ולשנות. ולא, אני לא מדבר על לעשות עוד Classic Diamonds. לא פלא שעולם הרוק הכבד מחפש יורשת באופן כה נואש שהוא מעז לתת ל-Halestorm את פרס הגראמי על "הופעת הרוק הכבד הטובה ביותר", כי שבחורות כמו Lzzy Hale מחיות את המורשת של Doro – לפעמים כל מה שצריך זה כריזמה, ניטים וליפסטיק. אבל בלי מוסיקה טובה זה כבר לא עובד.