1. Through the Fire and Flames
  2. Revolution Deathsquad
  3. Storming the Burning Fields
  4. Operation Ground and Pound
  5. Body Breakdown
  6. Cry for Eternity
  7. The Flame of Youth
  8. Trail of Broken Hearts

בשנים האחרונות להקת Dragonforce תופסת לעצמה בהדרגה שם כאחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם, הלהקה מבצעת את הפאוור מטאל המהיר שלה תוך כדי ריצות, קפיצות מטרמפולינות, החלפת כלי נגינה, כל זאת מבלי לפגום באיכות הנגינה שנחשבת לאחת הגבוהות ביותר בעולם המטאל כיום. בבסיס הלהקה ניצב בעצם אחד הגיטריסטים שלה, הרמן לי, יליד הונג קונג שבשנים האחרונות נחשב ל-"ילד הפלא" של עולם המטאל המלודי, מה שהוביל לכך שהוא גם זכה בלא מעט פרסים על היכולת המדהימה שלו.

כלהקה שמתבססת על נגינת הגיטרות כדבר המרכזי די ברור לאיזה סוג של אלבום ניתן לצפות, זה לא אלבום של אווירה או רגש, זאת הפגנת יכולת מרוכזת שמכה בראש במהירות ובאכזריות, למי שמוכן להתמודד עם זה – זה אלבום מושלם. לאחר שני אלבומים שנשמעו די זהים הלהקה לא מנסה לשנות יותר מידי בנוסחא המוכרת, שוב מדובר במטאל מלודי, משהו כמו גרסאת פאוור מוקצנת ל-Iron Maiden כולל ריפים סופר מהירים והרמוני לידס בלתי נגמרים, השירה של סולן הלהקה ZP Theart היא מה שמעלה את מפלס הקיטש, שירת פאוור מטאל גבוהה למדי שלא מגוונת יותר מידי, אבל עם כל הכבוד לו, העיקר הוא בנגינת חברי ההרכב, ולא בשירים עצמם.

השירים נעים סביב נוסחא די סגורה של פתיחה מלודית גרנדיוזית, זינוק לשיר פאוור עם מהירות גבוהה מלווה בתיפוף דאבל בס בלתי פוסק, פזמון מלודי קליט, עוד כמה בתים ואז רצף של לידים משני הגיטריסטים, ליד אחד כל אחד, ליד משותף וחוזר חלילה, אין יותר מידי גיוון, לא בתוך השירים ולא ביניהם, מלבד הקטע האחרון כל השירים נשמעים בערך אותו דבר.

השיר הפותח, "Through The Fire And Flames" הוא גם הקליפ הראשון מהאלבום, הוא פשוט דוגמא מייצגת טובה למה שמכיל האלבום, מהירות אדירה, יכולת נגינה מרשימה ביותר, פזמון קליט, מלודיות גרנדיוזיות. דברים מקבלים גוון קצת יותר קיצוני בשיר השני – "Revolution Deathsquad", השיר כבר מהיר יותר, מכיל לא מעט אפקטים מוזרים על הגיטרות שנשמעות כמו אפקטים של משחקי וידיאו, משהו שהלהקה הצהירה שהיא עושה בו שימוש כאן, השירה של Theart מזכירה לפרקים את זאת של Rolf, סולן להקת הפאוור הגרמנית Running Wild, אבל בחלק מהקטעים הוא זוכה לליווי של קולות צרחניים שנעים בין דת' מטאל לבלאק.

אחת הנקודות שמפרידות בין הלהקה ללהקות פאוור אחרות היא באמת הקיצוניות של המוזיקה שלהם, בשיר הלהקה עושה שימוש ב-Blast Beats, דבר שלא קורה בלהקות מחוץ לעולם הדת'/בלאק/גריינד, זה לא נועד להוסיף אגרסיביות, זה פשוט יוצר הרושם שמדובר אכן בפאוור מטאל המהיר ביותר שקיים. השיר השלישי, "Storming The Burning Fields" מתחיל כבר עם בלאסט ביט, הלהקה עושה שימוש בעוד קצת גיוון, הקלידן המצויין שלה מכניס באמצע קטע שנשמע פרוגי לגמרי, השיר ממשיך כרגיל לתוך מערכת לידים הרמונית, שוב תוך שימוש באפקטים שיוצרים תחושה של פסקול משחק וידיאו.

גיוון, כמו שאמרתי, אין מה לחפש, ומי שיש לו רגישות לקיטש בהחלט צפוי לסבול חלק מהזמן, אבל אין ספק שהמהירות והיכולת הוירטואוזית של הלהקה פשוט שוברות את כל השיאים, אני באמת יכול לומר שלא שמעתי שום דבר שמגיע אפילו לקרסוליים של מה שהם עושים מהבחינות הללו. רק בשיר האחרון יש קצת שינוי, מדובר בבלדת מטאל שמתחילה בגיטרות אקוסטיות וממשיכה בדיסטורשנים, אבל כאן לראשונה המתופף לא מרביץ עבודת דאבל פדאל ומעברים רצחניים.

בבסיסה של הלהקה היא מוקד משיכה לגיטריסטים שללא ספק יתפעלו מכמה מהדברים שנעשים בה, יש לה גם יסוד מלודי ברור שימצא חן בקרב אנשי הפאוור מטאל, אבל למרות שמה שהם עושים זה פאוור מטאל "קיצוני", אני עדיין לא רואה את האלבום מתחבב על אנשי הדת' מטאל או שאר אוהבי המוזיקה הקיצונית יותר, והוא עלול גם לגרום להרמת גבה למי שמצפה לאלבום מגוון יותר, אבל תאהבו אותם או תשנאו אותם, אלו Dragonforce.