גילוי נאות: Dream Theater היתה אחת הלהקות האהובות עלי ביותר. היתה, עד שיצא Octavarium שבו הספדתי את הלהקה, ומאז לא היתה לי סיבה טובה באמת לחזור אליה. אלבומים כמו Awake, Scenes From A Memory ו- Images and Words ממשיכים להתנגן אצלי במערכת, אבל לא מעבר לכך. נכון, בין לבין היו אלבומים שפחות התחברתי אליהם מלאחרים, אבל Octavarium עבורי היה הקש ששבר את גב הגמל – משום שהוא לקח את הלהקה לכיוון חדש שלא אהבתי מאז יציאתו ועד היום, מפנה שהיה עבורי דרמטי מדי והיווה את נצחון השכל על הרגש. נכון, Dream Theater אף פעם לא היתה מודל למוזיקה "רגשית" אצלי, מה שמרשים אותי אצלם זו בעיקר הטכניקה והבניה המוצלחת של השירים, ומעולם לא ביקשתי שיזיזו לי איזו דמעה לזווית העין (בשביל זה יש להקות אחרות הממוקמות על הקצה השני של סקאלת הפרוגרסיב). בקיצור, תחושת ה"וואו" הספיקה לי בהחלט, וזה בסדר, עד שגם זה הפסיק לעבוד, וה"וואו" התחלף בתחושה מציקה אך עקשנית שמזיינים לי את השכל.

אני מודה, Systematic Chaos ו- Black Clouds & Silver Linings הם בסך הכל אלבומים טובים לכשעצמם, וגם זכו להיות מוזכרים אצלי ברשימת האלבומים הבולטים של השנים בהם יצאו, אבל הם פשוט לא שרדו את מבחן הזמן אצלי במערכת. לאחר השמיעה הראשונית, לא היה לי שום רצון וחשק לשמוע אותם שוב, כי מעבר לטכניקה המטורפת שהיתה ותמיד תהיה ללהקה, היתה לי פשוט תחושה שמורחים אותי. השירים לא זזו לשום מקום, הקטעים האינסטרומנטליים ברובם היו מבולגנים וחסרי מעוף, השירה אנמית, וכל הפזילה לכיוון של להיטים מהירים דוגמת "Constant Motion" פשוט הסריחה מתרגילים שיווקיים. בגדול? לא הבנתי מה הם רצו להגיד באלבומים האלה. איבדתי תקווה לגבי הלהקה, במיוחד לאחר העזיבה המתוקשרת של Mike Portnoy, המנהיג הלא-רשמי, ואז הגיע A Dramatic Turn of Events בעיתוי די מהיר לאחר החלפת המתופף.

נדמה שהאלבום הזה מנסה להחזיר את הלהקה לתודעה כמה שיותר מהר, להכות על הברזל בעודו חם ולהוכיח למעריצים שיש חיים אחרי Portnoy. צעד חכם אם כי מעט פזיז, כי יש גם משהו שנקרא טאקט, אבל סבבה. באמת שניסיתי לגשת לאלבום עם אוזן נקיה, ללא התמרמרויות העבר שלי מהלהקה וללא דעות קדומות ולבדוק האם זו אכן תפנית דרמטית והאם יש עתיד ל- Dream Theater אחרי הכל.

האמת, השיר הראשון נוטע תקווה – הוא מתחיל בהרבה דרמה ותזמורתיות. ההפקה מופתית כראוי ללהקה במעמדם, והנושאים המוזיקליים מאוד מזכירים אלבומים המזוהים עם הלהקה כגון Scenes from a Memory ו- Images And Words. הבעיה מתחילה כש- James Labrie מתחיל לשיר, וזה כבר נשמע יותר כמו החומרים החדשים של הלהקה המאופיינים בליין מלודי פשוט יחסית ודי משעמם, למרות שהשיר עצמו די טוב. אז נכון, זה ידוע ש- Labrie רחוק מלהיות כוס התה שלי, והוא לא מה שאני אכנה "זמר טוב", ואולי זה משום שהבחור כבר רחוק משיאו ועקב בעיות שונות כבר מזמן לא מסוגל להגיע לגבהים ולאיכות שהיו לו באלבומים הראשונים. מצד שני, גם אלבומים שנוצרו כביכול אחרי השיא של Labrie, כמו Train of Thought – היו נהדרים מבחינתי, כולל תפקידי השירה שהשתלבו שם מצויין. כבר שנים אני מסתובבת עם התחושה שהם כאילו מתעקשים להכניס את המודרניזציה לחומר שלהם, מצד אחד לשמור על המורכבות והייחודיות שלהם אבל מצד שני להתקרב יותר ל"תכל'ס", ואין לי בעיה עם העניין – אבל כשזה מגיע לתפקידי השירה, שאמורים כביכול להיות "הפנים" של השיר, זה פשוט מפיל את כל השיר למטה.

"Build Me Up, Break Me Down" ו- "Lost not Forgotten" עוד יותר מחדדים את הנקודה הזאת – זה לא המקור של Dream Theater, לא משם הם באו וזה פשוט לא נשמע נכון. אני יכולה להסתכל על חצי הכוס המלאה – הסאונד המודרני והקלידים הכאילו אלקטרוניים דווקא מאוד מרעננים מוזיקה שחשבתי שכבר מזמן לעסה את התבניות של עצמה, מורכבות ככל שיהיו. רק למה, למה דווקא תפקידי השירה נופלים בין הכסאות? נדמה כאילו בעניין הזה Dream Theater מתעקשת ללכת לכיוונים צפויים במקום הליינים המורכבים והיפים שזרמו כמו שצריך עם המוזיקה. אין לי בעיה עם ליינים פשוטים כל עוד הם מבוצעים טוב, אבל Labrie לטעמי אינו מבצע טוב מספיק כדי שאפול שדודה לרגליו גם כשהוא שר שני תווים וחצי, אחרי הכל צריך איכות ווקאלית מטורפת בשביל זה, אז זה נשמע די מגוחך. אין לו מספיק כריזמה כדי להחזיק את זה, הוא פשוט לא משכנע וכאן ספציפית השירה נשמעת לי כמו פאקינג נו-מטאל למתחילים וזה מביך בהשוואה למוזיקה הנהדרת שיכלה לקחת את השיר הזה למקום אחר לגמרי. המוזיקה משאירה לו מקום להתפתח, להשלים את החסר, ובניגוד לאלבומים הראשונים – היא לא שלמה בלעדיו – אבל הוא פשוט לא מספק את הסחורה מבחינתי. יתרה מזאת, הקטעים הכאילו אינסטרומנטליים בשני השירים האלה סתם מעצבנים וחסרי תכלית.

זהו, אני מוכנה להכריז על האלבום כעל עוד כשלון, אני מוכנה לקונן שמשהו בתהליך אבד, ובמקום מפגן מוזיקלי מרהיב נשארנו עם חפירות ארכיאולוגיות באורך הגלות של… שום דבר בעצם, אני רוצה להגיד שאני לא מבינה מה הם רוצים להגיד בכל הריפים הללו חוץ מזה שלדעתם זה "מגניב", אני רוצה להגיד הרבה דברים שכבר שיננתי מראש (וכמו כל בחורה טיפוסית – אני הרי תמיד צודקת) אבל מנסה לדחוף את הפולניה שבראשי עמוק לארון עד שאסיים לשמוע כי ידוע למי מראים חצי עבודה. אז אני חורקת שיניים וממשיכה, ותתפלאו – דווקא הצליחו להפתיע אותי. כי "Bridges in the Sky" הוא כבר משהו שאי אפשר להתעלם ממנו – עם שירה גרונית טיבטית מסורתית בהתחלה (שזו טכניקה מגניבה לכשעצמה) ואלמנטים אתניים שונים בקטנה בהמשך, גם הקצב השבור בשטיק הרגיל שלהם מיד מחזיר את האוזן העייפה שלי לפוקוס. המתופף החדש, Mangini Mike, לוקח את העניינים בידיים ומוביל את השיר יופי, השיר הזה תופס אותך בביצים ומבחינתי מהווה את ההיילייט הבלתי מעורער של האלבום. יש כאן הרבה אופי, הרבה מראות ותעתועים, הרבה מהכל. הקטעים האינסטרומנטליים מסודרים ומאורגנים ומלהיבים ונשמעים מדהים, סוף סוף משהו שאני יכולה לשקוע בו ולדמיין, במקום להיות עסוקה בלנסות להבין מה רוצים ממני.

גם "Breaking All Illusions" מבטיח ביותר אך הוא מסוג השירים ש"גדלים" עליך, ושקשה לגבש עליהם דעה מוצקה לפני שהבנת אותם עד הסוף. קטעי הנגינה נטו שוב מצילים את המצב כאן, וכשאני חושבת שכבר אי אפשר להפתיע אותי יותר הם מביאים אותה בהפוכה עם נגינה פרוגרסיבית, מקורית וכיפית שפשוט מהווה תענוג לאוזניים. הגיטרה של Petrucci גונבת כאן את ההצגה בגדול בסולו שלא היה מבייש גם סוחטי דמעות כמו Gary Moore עליו השלום, ואם פעם טענתי שאין לו מספיק רגש באצבעות השיר הזה מוכיח לי שטעיתי ובגדול.
"Outcry" קצת פחות סגור על עצמו משני אלו, אבל גם כאן בזכות קטעי פרוגרסיב מרעננים וראויים השיר מתמלא בעושר רעיוני, גם אם הוא קצת שוויצרי בקטע של "תראו איזה מגניבים אנחנו" – אפשר להבליג ולהנות ממנו מאוד. אם בשני האלבומים האחרונים השירים הארוכים היוו עליי מעמסה משום שהם הרגישו לי מבולגנים מדי ללא קשר בין הקטעים, באלבום הנוכחי הם בנויים בצורה טובה מאוד שלא משעממת לרגע, ודווקא הם מהווים את הגרעין הקשה של האלבום המזוהה עם הלהקה.

עוד נקודה מפתיעה היא שדווקא הבלדות של האלבום, "This is the Life" ו- "Far from Heaven" מהוות את החוזקות שלו – הן מרגשות ונעימות להאזנה. בראשונה מביניהם, הגיטרה של Petrucci ששרה שם את הליינים והסולו הסוגר עושה את כל ההבדל, הקלידים שמעשירים את התוכן בלי להתבלט יותר מדי, והשירה שמקבלת גוון רך ונעים-נעים. השניה היא רק שירה, קלידים וכינורות, משהו בסגנון "Wait for Sleep" אבל אופטימי. סוף סוף אני מרגישה שמשהו כאן נעשה מהלב ולא מהראש. Labrie נשמע כאן מצויין בזכות אמינות וכנות, ואמנם קשה לספק את הדרמה-קווין שמתחבאת בתוכי ואני חושבת לעצמי שזה יכל להיות קצת יותר תיאטרלי, אבל זה מה יש ועם זה ננצח. הבלדה הסוגרת לעומת זאת, די מחווירה בצל האחרות וחבל לסיים ככה אלבום.

אז בסך הכל, A Dramatic Turn of Events הוא אלבום טוב. הוא ממשיך את דרכם של שני הקודמים לו, רק עם קצת יותר קריצה מבורכת לחומרים הישנים של הלהקה. אין כאן שירים שנשמעים ממש כמו Metallica או Muse כמו התקריות המביכות שהיו לנו באלבומים האחרונים, ויש המעטה בכמות הקטעים המציקים שנדמה שנכתבו רק לשם הכפייתיות של חלק מנגניה להוכיח את עצמם. A Dramatic Turn of Events יותר בוגר מזה ומתעלה מעל שני האלבומים האחרונים בזכות מבנה טוב ומסר ברור יותר. זו לא אחריתה של Dream Theater ודווקא הרכש החדש, Mangini, משתלב שם לא רע בכלל בניגוד לחששותיי. עצתי ללהקה – אם כבר נפרדתם מ- Mike Portnoy וראיתם כי טוב (או לפחות, שיש חיים גם אחריו) – אולי כדאי גם לשקול מחדש את השארותו של Labrie בעניינים. הוא היה החוליה החלשה בלהקה מאז ומעולם לטעמי, רק שלאורך שני עשורים החומר בכללותו היה כל כך טוב עד שהיה אפשר להעלים עין מכך. כשהמוזיקה של הלהקה קיבלה תפנית אחרת ב- Octavarium וכל מה שבא אחריו, זה כבר עובד פחות טוב. לעיתים זה פשוט צורם ולא מתאים. לעומת זאת, בשלושת השירים הארוכים הלהקה אשכרה נשמעת כלהקה, כמו בימים הישנים והטובים ואז גם הנקודה הזו מפסיקה להפריע לי. שורה תחתונה, התפנית בעיקרה מבורכת ולהקות צריכות להמציא את עצמן מחדש, ו- Dream Theater גם יכולים לעשות את זה בגדול, אם כי הם עדיין לעיתים נופלים לבורות של הסתבכות עם עצמם. אם הם יישארו ממוקדים ויתחזקו עמוד שדרה איתן שנשען על החומרים הישנים – הם עדיין יכולים לחבב את עצמם מחדש על המאזינים הותיקים שנטשו באכזבה.

לסקירה נוספת על האלבום…